פסח מאחורינו וחג השבועות בפתח

אל שבעת השבועות בין פסח לשבועות אנחנו באים מצוידים עם חווית ההגד מספר דברים כ"ו 5 "ארמי אובד אבי". הגד בעל משמעות רבה בסיפור ההגדה של פסח, שהיא כבר מאחורינו. אנחנו ממשיכים בשבעת השבועות להקשיב לסיפור הרקע למגילת רות, סיפור ההיאחזות בארץ כנען תוך התמודדות עם מהמורות של רעב ומלחמות קיום קשות.

התמודדויות החובקות בחובן עוצמות רוח הבאות לידי ביטוי הן בסיפור ההגדה והן במגילת רות. התמודדות המחייבת אותנו כיום להיות קשובים לקולות מהעבר.

אנחנו מתקרבים לחג השבועות, מתקרבים למפגש עם מגילת רות, המספקת לנו שלל תופעות יחידאיות במקרא. רק במגילת רות נמצא תיאור דמות בזיקתה אל האישה – "אֱלִימֶלֶך אִישׁ נָעֳמִי" פרק א' 3.

הספרות המקראית מאופיינת בציון זיקתה של האישה, כשהיא נזכרת רק ביחס לגבר – אשת לוט, בת יפתח. חלק רב של המקרים הנשים הן אלמוניות ללא שם, וכל הזהות השמית נתחמת ביחס ובזיקה לגבר. גם כשהן עצמאיות, לרוב הן נמדדות על-פי התועלת שהיא מביאה לגבר – לבעל. כך הוא המקרה בתיאור אשת חיל במשלי ל"א – "הָיְתָה אֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחַק תָּבִיא לַחֲמָהּ ... וְנוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעֲלָהּ", או באותו ספר בפרק י"ב 6 – "אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעֲלָהּ, וּכְרֶקֶב בְּעַצְמוֹתָיו מְבִישָה".

מדוע אנחנו קוראים את מגילת רות, סיפורה של גיורת מואבייה – שנישאה לבועז, מבני העלית בעירו, בית לחם – דווקא בשבועות, חג המקובל לציין בו את מתן התורה?

חז"ל מציעים שני רעיונות עיקריים במענה לשאלה זו. האחת הרואה ברות דוגמה לקבלת המערכת שהתורה מייצגת. השנייה יוצאת מנקודת מבט, שבלעדיה לא הייתה ההיסטוריה היהודית יכולה להימשך כפי שנמשכה, בתוקף היותה בסופו של דבר הסבתא רבא של דוד המלך.

רות – בת לעם מואב המנואץ בכתובים – מזדקרת במלוא עוצמתה המוסרית והערכית. היא נותנת שיעור לכל אנשי בית לחם מה זה מוסר. רות עושה להם בית ספר ומכניסה את כל בני העיר הממוקמת בהרי יהודה לרזי רזים של המופת האנושי.

היותה בת לעם המואבי, שהתורה מנדה אותו ואסרה עלינו לבוא בקהלו, חייבה את חז"ל לשורה ארוכה של התפתלויות והתחבטויות, עד שמצאו פתרון. לדבריהם, התורה באוסרה כל מגע וחובת חרם דורות על בני עמון ובני מואב השתמשה בלשון זכר. במקרה שלנו, על-פי "מסכת יבמות", היות רות המואבייה, נקבה, הרי שלגביה לא חלים ציווי החרם והנידוי לדורי דורות. החרם הוא רק כלפי זכרים. כשם שהמצרים במצרים ביקשו את נפשם רק של זכרים עבריים, כך התורה מחרימה רק זכרים מואביים. אודה, שקשה לי ההסבר הפתלתל שבמסכת "יבמות".

אני מתייחס לפתרון במסכת יבמות, "המכשיר" את רות, בת העם הנוכרי, בת העם המואבי, כהיגד דחוק. עבורי, רות אינה זקוקה לשום הכשר מאף לא גורם הלכתי כדי לקבלה בזרועות פתוחות לחיק החברה היהודית גם אם היא מואבייה, שאביה מולידה הוא מנואץ בתוקף היותו בן העם המואבי. עבורי רות היא דמות מופת באומרה לחותנת קשישה, מוכת גורל שאבדו לה אישהּ ושני בניה "אַל תִּפְגְּעִי בִּי (אל תשכנעי אותי) לְעוֹזְבֵךְ, כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי – אֵלֵך, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי – אָלִין..." (רות א' פס' 15).

אני מעריץ את רות, שעוצמתה הרוחנית והערכית כופפה הוראה חשוכה ובלתי נסלחת בספר דברים פרק כ"ג 4 – "לא יָבוֹא עֲמוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׁירִי לא יָבוֹא לָהֶם עַד-עוֹלָם". רות בעוצמתה המוסרית השתיתה דפוס חיים חשוב במסורת ישראל. דפוס המורה לחברה הישראלית את החובה לפתוח את לבה כלפי אנשים, גם בני עמים אחרים, שהגורל התאכזר אליהם כדוגמת רות. אנשים בני עמים אחרים מלומדי סבל, המאצילים עוצמות אנושיות וערכיות. מתחת לרדארים של השנאות אנו עדים לנורמות אנושיות. ארץ מואב פתחה את שעריה לפליטי רעב עבריים, ביניהם משפחת אלימלך מבית לחם יהודה לתקופה של עשר שנים. ארץ יהודה פותחת שעריה לבת ארץ מואב מוכת סבל של אלמנות ושכול.

לצערי, בחברה הישראלית קיים ממסד, המערים חומות אטומות לב כלפי המבקשים מאתנו סעד. ההיסטוריה הישראלית הרוויחה סבתא רבתא נדירה באישיותה ממנה צמח בתוכה מלך בישראל, שניווט מהלכים חשובים בהיסטוריה שלה (גם אם יש לי הסתייגויות רבות מהתנהגותו המוסרית), אבל אנחנו כחברה כיום מפסידים רבות. מי יודע כמה נשים אצילות נפש הפסדנו בהתעמרות ובבוטות הממסדית כלפי מהגרות עבודה, שאחרי השימוש בהן זרקנו אותן. מי יודע כמה נשים כדוגמת רות נמצאות בין כותל בית הספר "רוגוזין" ברחוב עליה בתל אביב, שמלתעות שררה ושוטרי משטרת "עוז" תלשו אותן מבתיהם בשעות לילה.

בין הקריאה להשמיד את עמלק "מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה, מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, מִשּוֹר וְעַד שֶׁה, מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" (שמואל א' ט"ו 3) ולהחרים את מואב "לֹא יָבוֹא עֲמוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׁירִי לֹא יָבוֹא...עַד עוֹלָם" (דברים כ"ג 4) אני בחרתי בציווים ההומאניים והמוסריים של מגילת רות, מגילה המלמדת אותנו לקבל את האחר, להתייחס אליו בכבוד ואף לפתוח אליו את הלב.