מוות לטרור הערבי

התגובה המידית על רצח יהודים קדושים צריכה להיות נקמה, שבה טמונה גם תקומת העם, כנודע. בחותם שירת האזינו (שירת ה"דעת" של משה רבינו לפני הסתלקותו) נאמר "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו". על כך כותב רבי אברהם אבן עזרא: "כי ישראל יעשו נקמה בגוים, והם יכפרו על ארץ ישראל בעבור הדם ששופך בה".

על עם ישראל מוטלת החובה לנקום ולהרוג את המחבלים. בפרט, אין להשאיר בחיים איש מפעילי ארגון הטרור חמאס, שביצע בפועל את הרצח. כך צריכים לנהוג המופקדים על ביטחון העם, וזו הדרך הנכונה להביא גם להרתעה ולזקיפת הקומה הלאומית. בפעולה כזו מכפרים על הארץ ומטהרים אותה (כהמשך דברי הראב"ע שם), ובכך מכינים אותה לתחיית המתים, שאזי, בקרוב, נזכה לחזות שוב בבנים שנרצחו בקיום היעוד "הקיצו ורננו שוכני עפר".

זה פשוט שאין לפגוע בערבי אחד על פשיעת ערבי שני. אך במלחמה כמו במלחמה. כלל זה מקובל גם אצל הגויים. הרי במלחמת עולם השנייה, בעלות הברית הפגיזו את ברלין והרגו שכונה אחר שכונה עד שהגיעו לבונקר של היטלר ימ"ש ואז הוא התאבד. בכיבוש של ברלין בעלות הברית הרסו את כל העיר ונהרגו בה שני מיליון אנשים ואף אחד לא אמר כלום כי הבינו שאין ברירה. זה מה שקרל פון קלוזביץ, התאורטיקן של המלחמה, קורא "המלחמה הטוטלית". כלומר, אני מעדיף לא להילחם אבל אם נאלצתי להילחם, אני חייב להילחם בצורה הכי הרסנית, שחוסכת לי נפשות וציוד. וכבר אמר שאול המלך לקיני (שמואל א טו ו): "לכו סרו רדו מתוך עמלקי פן אוספך עמו". כלומר, אעל-פי שאתה חבר שלי, אם אתה שם, אני עלול לפגוע בך. וקל וחומר כשמחבלים מתחבאים בתוך האוכלוסייה, אם אנשים חפים מפשע ייפגעו, הם אשמים ולא אנחנו. אנחנו בעד טוהר הנשק ולחסוך חיי אזרחים. אבל איזה אזרחים? האזרחים שלנו המותקפים.

על-פי התורה יש לגזור דין מות על מחבלים. א. שלא ירצחו שוב, כי יש להם דין רודף. ב. שאחרים יראו וייראו ולא יזידון עוד. אך למעשה, בעניינים אלה, הממשלה מחליטה בשם כל עם ישראל (שו"ת אגרות משה חו"מ ב סח - מ"צ). עם זאת, איסור חמור לומר מוות לערבים. כי אין זה נכון. רק לרוצחים ועוזריהם מגיעה מוות. המקור לכך הוא הציווי 'לא תרצח'.

לטרור אין כוח. הוא יכול להרוג נשמות יקרות. אבל הוא אינו יכול להשתלט על המדינה, ולכן הוא אוחז בנשק הפסיכולוגי להטריד, להפחיד, להציק, להרוס את האמון בין האזרחים לשלטון. ואם כך, הנשק נגד הטרור עם כל הצער על הנשמות האהובות - הוא להמשיך, להתחזק, לבנות, לעשות, לפעול. ואנחנו נמשיך לבנות את ארצנו ולהיבנות בה, ונפלאות השם על ארצו ונחלתו.

אנחנו צריכים לזכור שאנחנו מול אויבים. אנחנו במלחמה. במלחמה כמו במלחמה. במלחמה לא שייך לרחם על אנשים אכזרים. כל שנעשה רחמן על האכזרי לסוף נעשה אכזר על הרחמנים (תנחומא, פ' מצורע א', ילקוט שמעוני שמואל א קכא). הרחמנים זה אנחנו והם האכזרים. ובזה שאתה מרחם על אכזרים, אתה מתאכזר על אחיך.

במלחמה כמו במלחמה. זה המושג של המלחמה הטוטלית. כלומר, אנחנו לא מחפשים מלחמות. אנחנו עם אוהב שלום, דורש שלום, אוהב כל הבריות. אבל אם תוקפים אותנו צריך להשיב בכל תוקף. זה כמו דוד המלך - כאשר רק גזזו זקן וחתכו בגדים לכמה מעבדיו - הוא הוציא את כל חייליו למלחמה. במלחמה אתה צריך להרתיע. אתה לא יכול לשים שוטר כל מטר מרובע. עיין בפילוסופיה המדינית של הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג, פרק מא), שסוד הביטחון זה הרתעה. לכן כשיש אויב צריך להכות בו בכל תוקף. זה לא עולה על הדעת שיש מחבלים, רשעים ורוצחים ואתה נותן להם חשמל, ואתה נותן להם דלק ואתה נותן להם נשק. אתה מטורף לתת נשק לאויבים ולרוצחים. הרי כתוב בגמרא עבודה זרה (טו-טז), שאסור למכור נשק לכל מיני רוצחים - סתם רוצחים. ופה אתה נותן נשק. ולא רק בעבר גם בהווה. זה טירוף. ובסוף ברחמנות הזאת כלפי אויבים, אתה פוגע בנו. גם מדינות אחרות בעולם מבינות את הדבר הזה שאנחנו צריכים לפעול בתקיפות.

בנוה דקלים - תבנה ותכונן במהרה - מחבל התנפל על אישה. היא שכבה על עגלת התינוק. המחבל דקר בגבה חמש עשרה דקירות סכין. בנס הגיע מישהו ירה והרג אותו. אחר כך הוא רואיין ברדיו ע"י מראיין טיפש, אידיוט, לא מוסרי. שאל אותו המראיין: "תגיד, איך אתה מרגיש אחרי שהרגת בן אדם"? אז הוא ענה לו: "זה שהרגתי, לא היה בן אדם". הוא כיוון לדברי הרמב"ם במורה נבוכים" (ח"א, פרק ז), הרמב"ם מביא את הגמרא על שדים. הוא אומר ששד הוא מישהו בן אדם מבחוץ, חיה מבפנים. הוא נראה בן אדם, יש לו אף, אוזן, משקפים, תיק, אבל בפנים הוא חיה. והוא יותר גרוע מחיה כי יש לו שכל.

הצבא יודע מה לעשות כדי למגר את הטרור בן רגע. הוא אפילו אינו זקוק לזמן כדי לתכנן, יש לו כבר תוכניות מוכנות לכל מיני תרחישים. יש לו תוכניות מצוינות. יש לצה"ל תוכניות איך למגר את כל הטרור, אך עליו לקבל פקודה. על צבא לפעול בשם האומה והאומה רוצה מיגור הטרור.