בס"ד
המושג
לילה לבן מעורר בכל אחד מאיתנו אסוציאציה שונה בהתאם להרגלי החיים וחוויותינו. לפעמים של כיף, לפעמים של עייפות. לפעמים של פחד.
לילה לבן עם תינוק לא שקט.
לילה לבן עם הכנות ליום עבודה.
לילה לבן בהתכוננות לבחינה.
יש גם לילה לבן על הכוכב תל אביב - בילויים ושמחה עד אור הבוקר.
ויש לילה לבן של הדרום.
הלילה האחרון שעבר על שדרות.
עיר כמעט ללא הפסקה. מקאסמים.
ועבור תושבי הדרום לילות לבנים הם לילות של פחד ומצוקה.
לילות של טילים וקולות נפץ ולא של מוזיקה. לילות של ילדים מבוהלים.
והבילויים שם גם בשעות היום נעצרים. החופש הזה, כמו עוד חופשות, יוותרו הילדים בשדרות על הבריכה. זה לא שהם לא רוצים כיף ושמחה. הם פשוט לא יכולים!
כי צריך להישאר במקלט. כי סכנה מרחפת מעל ראשם, על חייהם.
הבוקר, בראיון ל
קול ישראל, פנה ראש עיריית שדרות,
אלון דוידי, לראש הממשלה וביקש תגובה הולמת על-מנת להכריע את המערכה ולהביא פתרון למצוקת לילות לבנים וימים עשנים.
הם רוצים לישון בלילה.
הם רוצים לעבוד/ללמוד/ליהנות ביום.
אבל הממשל הישראלי עדיין שוקל, מתלבט ומתדיין.
לי נראה שהממשלה חוששת מן השמאל המנותק יותר מאשר מן הטרור הפלשתיני. היא מרבה בישיבות חרום של הקבינט ונמנעת מהחלטה אמיצה.
יש בממשלה/בכנסת שרים וחכי"ם המסיחים את הדעת אל הפגנות מחאה ואמירות לפעולה אמיצה נגד הטרור כאילו היו הם אויבי המדינה, במקום לצאת במחאה-מלחמה נגד האויב האמיתי והמסוכן – הטרור הערבי מול ילדים שנרצחו ומול אזרחים תמימים החיים בצל קסאמים מאיימים.
האם תיענה הממשלה לאלון דוידי או תקשיב בחרדה לקול השמאל?
יש הכרח לנקוט בדרך אחרת כדי להגן על אינטרס הציבור
