אנ"ש שווים יותר

בשנת 1993 השתתפתי בכנס השנתי של ארגון ONO (ראשי התיבות באנגלית של ORGANIZATION OF NEWS OMBUDSMEN), שנערך באוניברסיטת מרילנד. אחת ההרצאות שהתקיימה בשיחת וידאו, דנה בנושא היחסים בין התקשורת והפוליטיקה, ואני חשתי ממש בבית.

מי שהיה אחראי לתחושה הזו היה פרופ' לארי סאבאטו מן המחלקה למדע המדינה באוניברסיטת וירג'יניה. הוא סיפר כי זמן קצר לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב בשנת 1992 (ג'ורג' בוש האב הובס ע"י ביל קלינטון), נערכה מסיבת עיתונאים רשמית, שבה פורסם הדוח הרבע-שנתי על הפעילות הכלכלית במשק האמריקני. לאכזבתם הרבה של רוב העיתונאים, נמסרו נתונים מעודדים על התאוששות כלכלת ארה"ב. נציגי התקשורת היו כה מאוכזבים ממה ששמעו עד שהגיבו בקריאות-בוז רמות(!) על המידע שלא תאם כנראה את השקפתם הפוליטית.

כמה קולגות (אמריקנים בעיקר) התעניינו אצלי, איך המצב בישראל. השבתי להם שדי דומה, אלא שהתקשורת הישראלית במקרה כזה, היא הרבה יותר מעשית: היא פשוט לא הייתה מפרסמת את הנתונים הכלכליים שאינם נוחים לטעמה הפוליטי, או במקרה הטוב, דואגת להצניעם.

לפני שאמשיך, אני חייב הסבר קצר, בהנחה שרק קוראים מעטים יודעים מה זה "אומבודסמן". מקור המונח הזה הוא בשוודיה, ופירושו "נציג הציבור". רעיון שנולד בעיתונות השוודית עוד בראשית המאה ה-20, ונועד ליצור תפקיד לעיתונאי שישמש פה לאותם קוראים שיחושו נפגעים על-ידי כלי תקשורת. באותה תקופה מעריב היה העיתון היחיד בישראל שהעסיק נציב תלונות ציבור במשרה מלאה. מאז העיתון במתכונתו המקורית וגם התפקיד נסתלקו מהעולם.

מכיוון שפתחתי במסע"ת על נתונים כלכליים שנערכה בארה"ב, אביא דוגמה משעשעת ומאלפת מהווי ארץ הקודש, גם היא מן התחום הכלכלי. הימים ימי מערכת הבחירות האחרונה לכנסת. מפלגת השלטון הליכוד, סופגת ביקורת כבדה (חלקה מוצדק) על מדיניותה הכלכלית - מעין המשך למחאה החברתית. הכתב הכלכלי של ערוץ 10, מתן חודורוב, נהנה לירות חיצים בשר האוצר דאז יובל שטייניץ. באחת מהופעותיו בתוכנית "לונדון את קירשנבאום" הוא נתבקש להתייחס לטענתו של שר האוצר, כי חרף המשבר הכלכלי העולמי הצליחה הממשלה לשמור על רמת אבטלה נמוכה ביותר. "האם הוא צודק"? נשאל חודורוב.

נראה שהכתב הכלכלי שהוא בדרך כלל חריף ומהיר לשון, נקלע הפעם למבוכה. הוא הודה כי אכן שר האוצר צודק, מפני שהמספרים (הארורים) הם לצידו. אבל הזדרז להציג חיתוך חדשני של נתוני האבטלה בניסיון לגמד את ההישג... ניסיונו של חודורוב היה כה פאתטי, עד שאפילו שני מנחי התוכנית - שאין לחשוד בהם חו"ח באהדה כלשהי לליכוד - העירו לו על כך.

מה שאמרתי לקולגות שלי מארה"ב (המדינה שבה הוקם ב-1980 ONO), נאמר אומנם ב-1993, אבל בחלוף יותר מ-20 שנה, אין צורך בתחקיר מקיף אצלנו כדי לדעת שהמצב של פרסום סלקטיבי ומוטה פוליטית בעיתונות הכתובה והאלקטרונית הפך אצלנו כבר מזמן לנורמה מקובלת.

לא אחדש דבר לרבים אם אומר שהגיע המצב עד כדי כך, שצרכני תקשורת רבים יודעים על-פי שם הכותב/ת בעתון או המראיין/ת או המנחה באולפן הטלוויזיה, מה ייאמר במאמר, מי יוקע כאויב הציבור (והשלום!), לאיזה כיוון תלך הפרשנות, מה מצפים המנחים באולפן החדשות לשמוע, איזה אורח יתקבל בסבר פנים יפות ומי יותקף בגסות וספק אם יצליח בכלל לפתוח את פיו.

העקרון הבסיסי באתיקה העיתונאית של הפרדה בין ד י ע ה ל י ד י ע ה - הלך מזמן לעולמו. רק מיתממים מקצועיים או כאלה שנוח להם לטמון ראשם בחול, ינסו למכור לנו סיפורי סבתא מלוקקים על "יושרה מקצועית" או על "אתיקה עתונאית". כמובן שאין לראות בדברי אלה משום הכללה גורפת. ישנם עדיין איים של יושרה מקצועית אבל הם בודדים. אני מדבר על הנורמה שהשתרשה.

בפאנל עיתונאים שנערך בשבוע שעבר בוועידת MAD של עיתון "גלובס", סיפקה דנה וייס מערוץ 2 גילוי סנסציוני: "המושג עיתונאי אוביקטיבי מת בשנות ה-60" - סיפרה למאזיניה הנפעמים. חבל שלא ציינה באילו נסיבות בדיוק נפטר המושג המסכן ומי אחראי למותו המצער (כוח צה"ל? מוות בתאונת דרכים? פעולת "תג מחיר"?).

אבל בהמשך דבריה יצא המרצע מן השק הכאילו-אוביקטיבי. "אנחנו מדברים על עיתונות הוגנת - אמרה הגב' וייס - שעושה מאמץ לעשות את התפקיד שלה, והיום התפקיד שלה הוא לבוא ולהציג דברים שהציבור לא רוצה".

סליחה, הרי במשך 2,000 סיפרו לנו על קדושתו של עקרון "זכות הציבור לדעת". מה השתנה פתאום? מה קרה לזכות המופלאה הזו? לאן סולק הציבור ומדוע? ומאחר שמותר לנו לפקפק בטענתה של ויס שמדובר ב"עיתונות הוגנת", עולות כמה שאלות המתבקשות מאליהן:

• מי מחליט היום מהי בדיוק הזכות הזו?

• מי קובע מה צריך הציבור לדעת ומה אין הוא צריך לדעת?

• ומי בכלל קבע שאת וחבריך הם הפורום שיקבע מהם גבולות המידע הזה?

ניקח רק שתי דוגמאות מהימים האחרונים, שידגימו כיצד פועלת משטרת המחשבות של "העיתונות ההוגנת", תואר מכובד שהיא הדביקה לעצמה, כנראה בשם חופש הביטוי. בעקבות רצח הנער הפלשתיני מוחמד אבו-ח'דיר, הישווה נשיא הרשות הפלשתינית אבו-מאזן בין הרצח לבין אושוויץ. לבד מאיזכורים קצרים של ההשוואה הבזויה והמחפירה הזו, נפסלה הידיעה לפרסום. כמעט שלא היה לה זכר בתקשורת שלנו. למה? מפני שמחנה השלום מעביר עכשיו את יקירו אבו-מאזן תהליך מואץ של גלוריפיקציה. הוא מתואר כתרופת הפלא הבלעדית שתושיע את ישראל מטרור החמאס. משטרת המחשבות של "העיתונות ההוגנת" לא יכולה לשים גלגלים לקמפיין הזה.

דוגמה שניה. לפני כשנה או יותר, בשיאן של הפגנות תושבי הדרום נגד המסתננים מאפריקה, התייחסה ח"כ מירי רגב אל תופעת ההסתננות כאל "סרטן". ביטוי פסול וראוי לגינוי בלי שום ספק. ואכן מקהלת הגינויים שהתעוררה הרעידה את אמות הסיפים. כל אבירי המוסר ומצקצקי הלשון המיומנים, עבדו שעות נוספות.

והנה, לפני ימים אחדים שב וחזר הביטוי הפסול הזה לשיח הציבורי. שחקנית התיאטרון והקולנוע המכובדת מאוד גילה אלמגור, כינתה את הכפייה דתית בל-אביב "סרטן". ואז נחשף פתאום גילוי רפואי מרעיש: התברר כי יש שני סוגי סרטן: אחד, זה ש"שייך" למירי רגב, והוא נורא ואיום וקטלני, והאחר - זה של גילה אלמגור, והוא סרטן הומאני שאיננו מזיק לאיש, ולכן כמעט שלא שמעתם בגינו שום ציוץ של ביקורת או מחאה מצד משגיחי הכשרות שלנו.

הסיבה לשוני הגדול ברורה. מה שקובע אצל "העיתונות ההוגנת" אינו עקרון "זכות הציבור לדעת", אלא בראש וראשונה זהותו הפוליטית של הדובר/ת. האם לנו הוא או לצרינו.

בפראפרזה קלה על אמירתו הקלאסית של ג'ורג' אורוול ב"בית החיות": "כל האנשים שווים אבל אנ"ש שווים יותר".