חטיפתו של סגן-משנה הדר גולדין מסיירת גבעתי בידי מחבלי החמאס ברפיח תעלה כנראה לדיון ציבורי מחודש את השאלה העקרונית: האם על ישראל לפדות שבוי בכל מחיר, או אולי הגיע הזמן לנקוט במדיניות שונה, נוקשה יותר, שבמסגרתה תשחרר ישראל אסירים ביטחוניים בודדים בלבד בתמורה לשבוי ישראלי אחד, כפי שהמליצה לפני שנים אחדות ועדת השופט שמגר. שאלה עקרונית נוספת: האם יהיה זה מהלך חכם ונכון לשחרר מספר גדול של מחבלים תמורת שחרור מספר קטן של חיילים שבויים, או אולי יש מחיר מופרז שאותו אסור לשלם, כיוון שהוא עלול לעודד חטיפות בעתיד?
בעבר הרחוק נהגה ישראל על-פי הכלל שאין לנהל מו"מ עם מחבלים ופעלה לא אחת בגישה התקפית כדי לשחרר את מי שנפל בידי האויב, למרות הסיכונים הכרוכים בכך. דוגמאות מעולות למדיניות זו היו במבצע אנטבה שבו מצא את מותו יוני נתניהו או בפריצה למלון סבוי בתל אביב שבה ניספה מפקד סיירת מטכ"ל עוזי יאירי.
דוגמאות טובות נוספות לא חסרות. אבל, למרבה הצער, הימים האלה חלפו ואינם עוד. כנראה שבימינו השתנו הנסיבות - ועמן המדיניות - אולי בגלל העובדה שחטופים נפלו בשבי האויב במסגרת מלחמת טרור שבה חטיפת חיילים או אזרחים קיבלה ממדים של איום אסטרטגי על המדינה.
בגלל רגישות הנושא ופוטנציאל הנפיצות החברתית הטמון בו, חובתה של ישראל לדון מחדש במדיניותה, שבאה לידי ביטוי מובהק בתשלום המופקע ששולם בעסקת שחרורו מהשבי הממושך של
גלעד שליט. כיום חשוב לקבוע גישה חדשה ולהתוות גבולות ברורים ומדויקים למחיר שראוי לשלם תמורת פדיון שבויים - חיים או מתים. מחיר שלא ייראה ככניעה לתכתיבי הטרור. עם זאת יש להציב בבירור את השאלה - וגם את שיטת המענה עליה - מה עדיף על מה?
האינטרס הפרטי של משפחת השבוי - או האינטרס הציבורי שבא לידי ביטוי בלחץ הכבד על מקבלי ההחלטות שאותו מלבה התקשורת.
תפיסת העולם שלפיה לא מנהלים משא-ומתן עם מחבלים לא הייתה ייחודית לישראל. זו הייתה גם המדיניות של ארה"ב ורבות מן המדינות בעולם המערבי. השינוי במדיניות הישראלית נבע, ככל הנראה, מן הטיפול האובססיבי והבלתי נלאה, של התקשורת המגויסת, שחיפשה נושא כואב ברמה האישית, נושא נוגע ללב, מושך רייטינג ובעל פוטנציאל להשפיע על הפוליטיקאים המבקשים למצוא חן בעיני הציבור ומתקשים לעמוד בלחץ.
השאלה האם יש לעשות כל מאמץ כדי לפדות בכול מחיר שבוי כמו הדר גולדין עדיין לא הספיקה לבוא לידי ביטוי בתקשורת, אבל ככל הנראה היא עתידה להפוך לנושא שיסעיר את דעת הקהל. עם זאת אני משוכנע שהמקרה המצער בו נחטף הדר גולדין כבר מתחיל להעסיק את מערכת הביטחון ואת מנהיגי המדינה החוששים להיקלע שוב למסע לחץ ציבורי שלא תמיד נוצר מן הסיבות הנכונות והראויות.
נושא השבויים והמחיר שצריך או שאפשר לשלם תמורת פדיונם מעסיק את היהדות כמעט מאז קיומה כעם. וכמספר השנים שחלפו מאז כך מספר הדעות. אבל מאז השתנו הנסיבות. כיום אנו נתונים בליבה של מלחמת טרור אלימה ורצחנית שמטרתה הכחדת ישראל, למצב הזה יש למצוא פתרונות חדשים, יצירתיים, ואולי לא תמיד דמוקרטיים, ולא בהכרח בסיוע ייעוץ משפטי..
יהיה אשר יהיה המתכון הנכון להתמודדות נאותה עם המצב החדש אבל עיקרון אחד חייב להיות ברור: יש להעדיף את האינטרס הציבורי על פני האינטרס של הפרט השבוי. בכל מקרה אסור להיכנע לטרור כי משמעות הכניעה עלולה להיות שהמחלה הזו, מחלת החטיפות, עלולה להתפשט ואתה גם עלול להמריא המחיר שישראל תיאלץ לשלם.
חיילי צה"ל יצאו למלחמה בשליחות המדינה ולכן חייבת המדינה לפעול ככל יכולתה כדי לפדות אותם במקרה שיפלו בשבי. לפדות - אבל לא בכל מחיר ובוודאי לא במחיר שעלול להיראות ככניעה. עם זאת חובה על ה
ממשלה להעביר מסר ברור ללוחמי צה"ל: אם תיפלו בשבי האויב תפעיל ישראל כל יזמה מבצעית כדי לשחרר אתכם, אף אם פעולה זו תהיה כרוכה בסיכון וגם אם אין ביטחון בהצלחתה.
ממשלה נבחרת איננה חיה בחלל ציבורי ריק. לדעת הקהל עדיין יש השפעה על הנבחרים והשיח הציבורי שבא לידי ביטוי בתקשורת על ערוציה השונים, עדיין נושא את הדגל של האמונה כי "יש לעשות הכול כדי לשחרר שבויים". בדרך כלל רצוי שהממשלה תתחשב בדעת הקהל ובמצוקת המשפחות התובעות את שחרור בניהן החטופים, אבל זאת תוך החלטה ברורה שאין לסגת ממנה שאסור להיכנע לתביעה הציבורית "לעשות הכול" למען פדיון שבויים. קיימים מחירים שאין לשלם בשום פנים ואופן.
בשעה שישראל נתונה במצב מלחמה קיומית על מנהיגיה לשקול שיקולים של מדינה ריבונית הנמצאת במצב מלחמה. היענות לדרישות בלתי סבירות מצד ארגוני הטרור עלולה להיתפס ככניעה מחפירה בעת מלחמה. ראוי בהחלט שממשלת ישראל תביא לידיעת העולם שהיא אימצה את המדיניות שעליה המליצה ועדת שמגר - מדיניות הנשמרת בכספת הנושאת את הכותרת "סודי ביותר".
