הייתי בעצרת השלום בכיכר רבין במוצאי שבת. על הבמה מול קהל האלפים עמדה גלריה של דמויות, שכל אחת מהן תרמה רבות לחברה הישראלית. מכל הנואמים - וסליחה שאקפחם - אני נכבשתי אחרי קול אחד במיוחד, קולה של תושבת העיר שדרות למעלה מעשרים שנה, נעמיקה ציון.
ממקום עומדי הרחק מאוד מהבמה המרכזית בפינה בשולי הכיכר שמעתי רק קטעי מלים ומשפטים גדועים, שלא נפגמה עוצמתם הערכית והם הרטיטו את הלבבות. כן, זה היה קול אחר, קול שבא מתוך אימת הצבע האדום, אימה המתירה לך 15 שניות להימלט מהבלתי נודע, ומהאפשרות שחייך ייקטעו מרקטת מוות, שיוצרה במסגרייה בעזה.
היה זה קול אחר, שבא מתוך האימה ולא נגרר כעוד יובל של משטמה המתמזג עם זרמי עומק בחברה הישראלית, זרמים עכורים שחורשים בשדותינו דה-מוניזציה של האחר. היה זה קול, שניכר כי הוא בחר לראות בני אדם מעבר למטרי פצצות וטילים בשני הצדדים בשדרות ובעזה הסמוכה.
כששמעתי את נעמיקה ציון, שמעתי קול, שחשוב לו הדיאלוג עם תושבי עזה. מתוך בחירה היא וחבריה בשדרות ובישובי הסביבה ממשיכים לקיים את הדיאלוג. הם לא הלכו עם שלט, שתלה ראש עיר אחרת בישראל - "להיכנס באימא שלהם", או "להיכנס בהם", כפי שדרש סחף של דעת קהל עליו ניצחו שר החוץ ושר הכלכלה.
מזור לחיי האימה
שמעתי בכיכר רבין קול טהור משדרות העייפה מצבע אדום, קול מוסרי, שלא צוק איתן, לא קשת בענן, לא
עופרת יצוקה, לא מטוסים יורי אש הם שיקנו את הביטחון לתושבי הדרום. לא גילוח אלפי בתים ולא הרג אלפי אנשים הם שיביאו מזור לחיי האימה, בהם נתונים תושבי שדרות ורבבות תושבי עוטף עזה ומאות אלפים בדרום ובמרכז.
שמעתי קול, שלצערי, לצערי הרב, רבים מאיתנו ממאנים להאזין לו. ממאנים לקבל את נקודת המוצא, שאין פתרון צבאי, ויש להעמיד אלטרנטיבה של הסדר מדיני.
כאמור, מהפינה בה עמדתי, הגיעו אלי משפטים קטועים, אך נכבשתי אחרי קול אחר מהעיר שדרות שהושמע בכיכר העיר. הושמע קול אחר בעיר, שידעה בתקופה האחרונה התלהמות רבה, ולא ראתה שלמעשה פרצה כאן מלחמה, שנועדה להשגת מטרות פוליטיות, וביניהן הנצחת הפילוג הפלשתיני, הנצחת ניתוקה של עזה מהגדה המערבית, פגיעה אנושה בממשלת ההסכמה הלאומית הפלשתינית וטשטוש האחריות של נתניהו להכשלת המשא-ומתן לשלום בתשעת החודשים האחרונים.
פרצה כאן מלחמה מיותרת, שגדעה חייהם של 64 חיילים, ישראלים, אזרח מישוב בשרון, אזרחית מהכפרים הבדואים הבלתי מוכרים, מהגר עבודה מתאילנד ועוד קרוב לאלפיים פלשתינים ברצועת עזה.
ועוד משב רוח רענן קיבלתי מחניכת בני עקיבא, שאמרה לי, כי היא מתביישת באמירה של רב התנועה, נועם פרל, שדרש מנתניהו טרם המלחמה "לחצות את קו 300 ערלות פלישתים" ומסתבר, שנתניהו הקשיב ברוב קשב לרב. כמעט חצה את קו 2000 ערלות פלישתים. קיבלתי מתנה יפה בדמות קבוצה קטנה של בחורות הדתיות, שהניפו את הסיסמה "יהדות נגד ביטויי גזענות ושנאה לערבים", כשהן עטופות בדגלי ישראל.
