מאז תחילת האינתיפאדה הפלשתינית השנייה, וביתר שאת לרקע קולות ההינתקות משטחי עזה, עולה כמתחדשת שאלת הסרבנות מפי בני הנוער והמתגייסים הטריים. לאחרונה, המטירו עלינו אמצעי התקשורת מכתבי "שמיניסטים" ועצומות "בעד" סרבנות לשירות צבאי כחוק. רובם ככולם, עוסקים "בסרבנות סלקטיבית" שליבה ביתדות התנגדות לפעילות צבאית ב"שטחי הפלשתינים", ואין בה בכדי חוסר הסכמה מתוך השלמת יד עם מצפונו "הפציפיסטי" המלא של הסרבן.
בהיסטוריה של החברה האנושית התעוררה שאלת הפטור מטעמים שבמצפון לא אחת. תחילה היו אלה בעיקרם טעמים שבדת. אחרי הכל, שאלה זו טומנת בחובה התנגשות אינטרסים המעלים מחד גיסא את חופש המצפון, ומאידך גיסא את שיקול האחריות והביטחון המוטלים על כולנו כאזרחי המדינה. יעלו ויטענו רבים כי מדינות דמוקרטיות מערביות מכירות בפציפיזם כעילה לפטור משירות צבאי.
עם זאת, ראוי להזכיר כי רבות ממדינות אלו מחייבות שירות לאומי כדין, ואינן מכירות בסרבנות הסלקטיבית כנימוק להשתמטות כוללת. ואכן כך, ברבות משיטות המשפט המודרניות פטור משירות צבאי לפציפיסטים, ניתן באשר לטועני מצפון המסרבים לשאת נשק וליטול חלק במלחמה.
ריבוי רוחות ההתנגדות הצעירות, מעידות אפוא על מחשבה נוקבת לצד דין וחשבון עמוק מכיוונם של עתידי הגיוס. מעידות הן על מעורבות רגשית בנעשה במדינתנו. בכך יש לנו כנְחמָה. עם זאת, מכתב הסרבנות החדש ולפיו מצהירים 250 תלמידי י"א וי"ב כי לא יתגייסו לצבא משום "מדיניות הכיבוש והדיכוי", יש בו בכדי לרופף את החישוקים המחזיקים אותנו כעם. יש בו בכדי לפגוע במקרם החיים הדמוקרטיים, בשלטון החוק ובמוּסַריותו.
נשיא ביהמ"ש העליון, אהרן ברק, היטב לתאר את הסכנה שבדברים במסגרת פס"ד זוננשיין. לדבריו, "אתמול ההתנגדות הייתה לשרת בדרום לבנון. היום ההתנגדות היא לשרת ביהודה והשומרון. מחר ההתנגדות תהיה להסרת מאחזים אלו או אחרים באזור". לשיטת ברק, הצבא של העם עשוי להפוך לצבא של עממים המורכבים מיחידות שונות שלכל אחת מהן תחומים שבהם מותר לה לפעול מצפונית, ותחומים אחרים שבהן נאסר עליה מצפונית מלפעול. בסופו של יום, אין ספק כי בחברה מקוטבת כשלנו, זהו שיקול כבד משקל.
חברה דמוקרטית אינה יכולה להרשות עצמה להרפות ממתן הדין. מדינת ישראל אינה יכולה להותיר סרבנות סלקטיבית, ולבטח לא בזמן חירום שבעיתות משבר אף מוגדר כ"מלחמה". בכך, נבקע את בסיס החוק עליו אנו מתחנכים. נשמוט את קרקע המוסָר עליה אנו גדלים. אני סבור כי הסרבנות המוצהרת בריש גלי על-ידי קצינים בכירים בדימוס מוסיפה אף היא לערעור התשתית, ומעודדת צעירים כשמיניסטים לסרב גיוס. יש אפוא לפעול ביד קשה נגד העושים שימוש ציני ובוטה במעמדם הצבאי ובמדיהם. אין להתייחס לדברי השמיניסטים וחבריהם כאל דבר זניח. אל לנו לבוז לקטנות- שהרי גם גדולות תחילתן בקטנות. אסור עלינו להפליג ולהפליא בשבח את דברי הסרבנים ולחזק עמדותיהם. אל לנו להוסיף יד לפגיעה בחוסנה הלאומי של הדמוקרטיה הישראלית, אלא להוקיע כל צידוד ותמיכה בקולות בלתי חוקיים.
לאורך כל האינתיפאדה החמושה דבקה החברה הפלשתינית, החל מהפת"ח ועד לחמאס, ביצקת קונצנזוס רחב אשר מוציא מהלקסיקון הלאומי והפוליטי את המושג "פִיתְנָה"; היינו, את המאבק הפנימי אשר יכול להחליש את חוסנם מול ישראל. בעיניהם, האיסור על מלחמת אחים הינו בבחינת ערך עליון. על אף איבתם של רבים ליריב הפלשתיני, ראוי שנאמץ עקרון דומה, והרי הוא קביעת קו אדום מפני תופעת הסרבנות אשר תחילתה ידועה, וסופה בכרסום אושיות השלטון וכושר העמידה וההתרעה של החברה הישראלית.
_________
הכותב הנו סטודנט למשפטים וממשל במרכז הבינתחומי הרצליה; יו"ר ארגון YADI International
Youth Active Diplomats for Israel
