שאלה פשוטה אך מעיקה ביותר, מכבידה על ראשם השחוח של אזרחי ישראל בעקבות מלחמת הטילים והמנהרות שאליה נשאבנו שלא בטובתנו: מה יהיה הסוף?
לאופטימיסטים שבינינו יש תשובה ברורה: אחרי המכות הכואבות מאוד שהנחתנו על ראש הצפע החמאסי - מתחילים לראות אור בקצה המנהרה. לפסימיסטים, לעומת זאת, יש נקודת ראות אחרת: אולי האור בקצה המנהרה איננו אלא הזרקור של רכבת האקספרס הדוהרת לעברנו ומאיימת לדרוס את כולנו.
האמת בסוגיה זו תלויה בעיני המתבונן, אך אם פורטים אותה לפרוטות מסתבר כי המציאות הישראלית איננה מתבססת על שאלה אחת, אלא על קשת רחבה של בעיות הדורשות פתרון.
למשל: האם בכלל יש פתרון מעשי אחד, יחיד ומיוחד, למצוקה שאליה נקלענו שלא בטובתנו? או: האם ממשלת
בנימין נתניהו, מותשת ולחוצה בגלל ביקורת פנימית מצד חבריה, הגיעה אל סוף דרכה ובחירות חדשות כבר עומדות בפתח? או: האם נתניהו יהיה הנבחר שימשיך לעמוד בראש מחנה ישראל הנאבקת במלחמת התשה מול גייסות החמאס? או אולי מנהיג חדש יעמוד בראש מפלגה שאיננה הליכוד ויאחז בהגה השלטון? ואם כך יקרה מי יהיה המנהיג הזה ומה תהיה תפיסת עולמו - שלום בכל מחיר, כולל "ויתורים כואבים", או מלחמת-נצח לשימור זכותה של ישראל על "נחלת אבותינו"?
ועוד: האם בתקופה המוזרה-מכאיבה הזו ראוי להקים ממשלת אחדות - שתביא לידי ביטוי את מגוון רחשי הלב של כל שבטי ישראל המפולגים ותאחד כוחות להתמודדות עם המצוקה המעיקה כמו מחלה שאין לה מרפא? ואם כבר דרושה לנו ממשלת אחדות האם זה רק בגלל המלחמה, או גם בגלל הכלכלה שבעיותיה החמורות עדיין לא נפתרו והן ממתינות לנו כגל צונאמי?
או אולי תהיה הסיבה דמוגרפית - בגלל הלאומנות הפלשתינית המתפשטת כסופה עזה בקרב אזרחי ישראל הערבים? או אולי נעוצה הסיבה במשבר הנטישה של אוכלוסיית "עוטף עזה" שירי הפצמ"רים אינו נותן להם מנוח ואף גובה מהם מחיר דמים? או אולי הכול בגלל העובדה המחרידה שבני הדור הצעיר, דור העתיד של המדינה, אינם יכולים להשיג לעצמם דירת מגורים במחיר מתקבל על הדעת? או אולי הכול נובע מכך ששמה הטוב של ישראל הפך בשנים האחרונות למרמס של שונאים אנטישמיים בכל העולם?
יהיה אשר יהיה הפתרון שיימצא כדי שיתאפשר לישראל לחזור לשגרה בטוחה, דבר אחד צריך להיות ברור: בכל הספקטרום הפוליטי המוצע לבחירה לא נראה מישהו הבולט מעל האחרים שמתאים להחליף את נתניהו. אבל ההחלטה הסופית נתונה כמובן בידי הבוחרים ואלה בוודאי יושפעו מתוצאות המלחמה.
וגם כאן צפות ועולות שאלות פרסונליות לגבי מיהות המתמודדים וסיכוייהם לזכות בהובלה, שראוי לבחון אותם אחד לאחד. כל אחד מהמתמודדים הבאים שואף לנצח במרוץ על המשרה המסובכת ביותר בעולם. רוצה בזה
אביגדור ליברמן, רוצה בזה ככל הנראה
גדעון סער, רוצה גם יצחק (בוז'י) הרצוג שבינתיים אינו מצטייר כמנהיג המסוגל להוביל, וכמובן
יאיר לפיד ו
נפתלי בנט. רוצה גם
משה כחלון, ואף פועל לקידום סיכוייו במסגרת של מפלגה חדשה.
ורוצים, אולי, גם המובילים במפלגות החרדיות המבינים היטב, כי סיכוייהם אינם גדולים, אף כי הם מאמינים שכוחם האלקטורלי יוכל לסייע להם בהקמת "מחנה מנצח" אבל לא יותר מזה.
זה פחות או יותר ההיצע של מגוון המועמדים בעיני עצמם, אבל מה יקרה אם בסופו של "יום הבוחר" יסתבר לציבור הלום הקרב נגד החמאס, כי דווקא בנימין נתניהו יהיה זה שיזכה במקום הראשון ועליו יטיל הנשיא רובי ריבלין את המשימה להרכיב את ה
ממשלה? על מצב שכזה אפשר לומר: דיה לצרה בשעתה.
יהיה מי שיהיה ראש הממשלה הבא נראה לי, כי לא יהיה לו מנוס מקבלת החלטה קשה וחשובה אחת: לכונן ממשלת אחדות לאומית שבה לא יכהן משה (בוגי) יעלון בתפקיד שר הביטחון ואת תפקיד הרמטכ"ל הכפוף לממשלה לא ימלא רב אלוף
בני גנץ. רק בדרך זו יוכל מרכיב הממשלה לזכות מחדש באמון הציבור, אמון שהתפוגג ככל שהתמשכה הלחימה ההתקפית והעיקשת, מתוצרת החמאס. מלחמה שישראל ומומחי הביטחון שלה לא הצליחו למצוא לה מענה יצירתי הולם, לא צבאי ולא מדיני.
אם יהיה נתניהו ראש הממשלה פעם נוספת, ובלי קשר לכוח האלקטורלי שבו יזכו המרכיבים האחרים של המפה הפוליטית, הפעם אסור לנתניהו להסכים שיאיר לפיד יהיה שר האוצר. נתניהו, שמשנתו הכלכלית ברורה וניסיונו הכלכלי כבר עמד במבחן, יהיה חייב לשאת על גבו את התפקיד המכריע והקשה הזה, כולל המעמסה הכבדה עד מאוד שהציבה לפתחנו מלחמת "צוק איתן". הכלכלה חשובה מדי כדי להשאיר אותה בידיים לא מנוסות די הצורך של פוליטיקאי אשר יועצים חיצוניים רבים מדי בוחשים בקלחתו.
לקראת הבחירות הניצבות בשערה של ישראל, יחד עם ניתוח הפתרונות שנבחרו לבעיות שהציגה בפנינו מלחמת הטילים והמנהרות שהנחית עלינו החמאס משערי עזה, ראוי שנבחן כולנו את השאלה מי הפוליטיקאים המתאימים ביותר להנהיג מדינה מסובכת כמו ישראל.
מנקודת הראות העקרונית כבר זכתה שאלה כזו במהלך ההיסטוריה לתשובות מקוריות רבות. אך דווקא לנו, הישראלים, ראוי אולי להפנים במיוחד את מה שאמר בהקשר זה הסופר ש"י עגנון: "החכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם מפני שהם יודעים שיש חכמים מהם ורוצים שיתנהג העולם על-ידי חכמים גמורים. בתוך כך, קופצים הטיפשים והרשעים ובאים ונוטלים את העולם לידיהם ומנהגים את העולם כפי זדונם וכפי טיפשותם".
על בסיס האמירה הצינית הזו אולי כדאי לכולנו ללמוד ולהפנים את משנתו של שארל דה-גול: "הפוליטיקה היא עניין רציני מדי בשביל להשאירו בידי פוליטיקאים". במלים אחרות: מנהיג של אמת צריך להיות אדם בעל ערכים ואמונה ביכולתו להנהיג אנשים, גם בעת סכנה, ולא רק מי שפרנסתו וקיומו מתבססים על עיסוק בלתי נלאה בפוליטיקה.
