בחודש מרס 2002 עברה ישראל ממלחמה בעצימות נמוכה בפלשתינים למלחמה סדירה, אם גם מוגבלת בינתיים. באותו חודש הרגו הפלשתינים יותר מ-120 ישראלים, ובמשך 17 החודשים הראשונים של מלחמת הטרור הזו נהרגו 450 ישראלים. זה מספר גדול גם בקנה מידה אמריקני או רוסי. בקנה מידה ישראלי, הוא בלתי נסבל, ומהווה איום על יכולתה של מדינת ישראל להמשיך ולתפקד.
בתחילת מרס, בשעות הבוקר, הרג צלף פלשתיני במשך 25 דקות שבעה חיילים בשירות פעיל, ושלושה אזרחים, ופצע חיילים ואזרחים נוספים במחסום צבאי ליד היישוב היהודי עופרה בסביבות רמאללה. כשהתחיל האירוע היו במחסום 12 לוחמים. בין ההרוגים היה מפקד פלוגה בדרגת סרן ומפקד מחלקה בדרגת סגן. היו בהם מאנשי המחסום ומאנשי התגבורת. לוחמי צה"ל לא הצליחו לזהות את מקורות הירי. אחרי שסיים את משימתו, הסתלק הצלף מן המקום בלא פגע.
את האירוע הזה לא ניתן לייחס למגבלות שהדרג המדיני מטיל על הדרג הצבאי, כפי שאוהבים ישראלים רבים לעשות על-מנת לתרץ את חוסר יכולתו של צה"ל לגבות מטרות מדיניות מאז מלחמת ששת הימים. ועדת חקירה פנימית של צה"ל קבעה שהאירוע התרחש בגלל מיקום לקוי של המחסום. גם מיקום מחסומים שייך לאיכותו של צבא, אך בפרשה הזאת היו עוד הרבה ליקויים אופיינים לצה"ל 2002. זאת נקודת השפל של צה"ל בכל הזמנים, זה הסמפטום לתהליך ממושך של הסתאבות צבאה של ישראל, זה הביטוי לקריסה מפניה הזהרתי בספרי "קריסה ולקחה", תשע שנים לפני כן.
באותו חודש השתלטו כוחות צה"ל על מחנות פליטים ביהודה ובשומרון, בין היתר כתוצאה מן האירוע הנ"ל. משימתם היתה לחסל את תשתית הטרור: לתפוס טרוריסטים מבוקשים, אמצעי לחימה ובתי מלאכה ליצורם. תוך כדי פעילותו של צה"ל במחנות הפליטים, המשיכו טרוריסטים פלשתינים לבצע פיגועים, עד כי דווח סודי בצה"ל קבע כי הפעילות במחנות הפליטים לא רק שלא פגעה בפעילות הטרור אלא הגבירה אותה.
ב-20 במרס 2002 בבוקר, בעת ששהו בישראל סגן נשיא ארצות הברית ריצ'ארד צ'ייני ושליחו של נשיא ארה"ב הגנרל בדימוס דיק זיני, פוצץ מתאבד פלשתיני אוטובוס ישראלי שנסע בוואדי ערה, הרג 7 נוסעים ופצע 29. באותו יום אמר שר הביטחון של ישראל ומנהיג מפלגת העבודה תת-אלוף (בדימ.) בנימין בן-אליעזר, בשידור בטלוויזיה, כי מטרתו היא להשיג הפסקת אש וכי הוא מקווה שערפאת יסכים לכך. באותו יום אמר ראש אמ"ן האלוף אהרון זאבי לחברי ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, בהערכת מודיעין שנתית, כי יאסר ערפאת, שצה"ל לא אפשר לו לצאת מרמאללה, מתכוון להמשיך את פעולות הטרור נגד ישראל עד שישיג את כל מטרותיו, לרבות "זכות השיבה" - שמשמעותה חיסולה של מדינת ישראל.
הפלשתינים לא שעו לתחינותיו של שר הביטחון הישראלי וללחציהם של נציגי הממשל האמריקני, ולמחרת פוצץ מחבל פלשתיני את עצמו במרכז ירושלים. התוצאה: 3 ישראלים הרוגים ו-100 פצועים.
בערב פסח, 27 במרס, פוצץ מחבל פלשתיני את עצמו בחדר האוכל של מלון פארק בנתניה, שבו התכנסו האורחים לליל הסדר. הוא חדר לבית המלון למרות ההתראות החמות, למרות כוננות שיא של המשטרה, ולמרות שבפתח המלון היה שומר חמוש. בפיגוע נהרגו 22 אנשים ונפצעו 140.
למחרת חדר מחבל לבית משפחת גביש בישוב אלון מורה ליד שכם, והרג ארבעה. אחד ההרוגים שרת בשעתו ב"סיירת שקד", הרוג אחר, בנו, היה קצין ב"סיירת מטכ"ל".
ממשלת ישראל הגיבה בגיוס מילואים, והורתה לצה"ל לחסל הפעם את תשתית הטרור. צה"ל נכנס בפעם השניה באותו חודש לרמאללה במבצע "חומת מגן", והשתלט על המתחם שממנו פעל ערפאת.
ביום האחרון של מרס פוצצו מחבלים מתאבדים מסעדה בחיפה ומחסום בכניסה ליישוב אפרת. 14 אנשים נהרגו ו-46 נפצעו.
מסקנה: אחרי כמעט שנה וחצי של לחימת טרור, ואנטי-טרור, של מלחמה בעצימות נמוכה מול הרשות הפלשתינית, ידם של הפלשתינים היתה על העליונה. ישראל ביקשה הפסקת אש, והאמריקנים לחצו על ערפאת להסכים לבקשתה של ישראל. אחרי שנה וחצי של כישלונות בחזית הלחימה הזעירה, נאלץ צה"ל, בניגוד למדיניותן של כל ממשלות ישראל מאז יוני 1967 לצאת למלחמה סדירה נגד הפלשתינים. מלחמה סדירה זו עלולה לפגוע באינטרס המדיני של ישראל בעולם והיא גם עלולה להתפתח למלחמה אזורית.
גם אם ננצח במלחמה הסדירה בנקודות, ואפילו בנוק אאוט, לא נוכל להתעלם מן העובדה שבמלחמה הזעירה הובסנו. לתבוסה הזאת אחראים כל ראשי הממשלות, שרי הביטחון והרמטכ"לים (שהספיקו להיות שרי ביטחון וראשי הממשלות) ב-35 השנים האחרונות לפחות.
משמעות הדבר היא שמאז תום מלחמת שש הימים, לפחות, לא הבינו ראשי מערכת הביטחון את ההתפתחויות האסטרטגיות בחזית מול הפלשתינים, לא התכוננו כהלכה לקראת שדה הקרב העתידי, לא בנו צבא שמסוגל להתמודד כהלכה בסוג זה של מלחמה, ולא פתחו תובנות מתאימות.
כישלון דורי (ואפילו דו-דורי) זה של המערכת הפוליטית ומערכת הביטחון של ישראל, מחייב את הישראלים המבקשים שישראל תשרוד, לחפש לא אופק מדיני כפי שצווחים השמאלנים מעל מכל הבמות הנמצאות ברשותם בישראל, אלא אופק פוליטי-ביטחוני חדש.
אם המערכת הפוליטית של ישראל לא הצליחה בשלושים ו-35 השנים האחרונות להפיק את האנרגיה החיונית לשרידותה של ישראל, יש לגשת לשידוד מערכות פוליטי ולבנות מערכת פוליטית חדשה שבראשה יעמדו הישראלים המוכשרים ביותר, ושהיא לא תנטרל את מאמציהם, אלא תגביר אותם לכדי עוצמה מדינית וביטחונית. רק כך יהיה לנו סיכוי גם להשיג את מטרותינו הלאומיות וגם להשיג הסדרי אי מלחמה עם מדינות ערב ועם הפלשתינים.
