בצדק פתחה
ציפי לבני את דבריה על הרפורמה בלשכת עורכי הדין (יום ד', 17.9.14) בנושא הבחינות וההתמחות. כי עם כל הכבוד(?) למריבות הפנימיות בלשכה, הנושא החשוב באמת - פי כמה וכמה - הוא ריבוי עורכי דין והירידה ברמתם כתוצאה מכך.
לא אחזור על הדברים שאמרתי מספר פעמים, אלא רק על נקודה אחת: הצפת המקצוע היא הבעיה מספר אחת של מערכת המשפט. הצעדים שיוזמת כעת לבני הם בהחלט בכיוון הנכון: התמחות של ממש (לא מלצרים ומצלמים, כלשונה) תוך פיקוח עליה, והכנסת המשפט המהותי לבחינות. אפשר רק לחזור בהסכמה על דבריה של לבני: החוקים והתקנות נגישים בלחיצת כפתור; חשוב שעורכי הדין יידעו את ליבת החוק ויפעילו חשיבה משפטית.
לבני גם צודקת בכך שאין כרגע טעם להאריך את ההתמחות. אם זמן ההתמחות אינו מנוצל כראוי, לא צריך להעניק למאמנים עוד חצי שנה של כוח עבודה זול ביותר למשימות משרדיות. עדיף שההתמחות תימשך שנה ותהיה רצינית ומקצועית, מאשר שתימשך שנה וחצי של בזבוז זמן. ולבני גם אמרה, שאם זה לא יעזור - בהחלט תשקול להאריך את ההתמחות.
מה שחסר, ולבני אמרה במפורש שלא תעשה, הוא טיפול בעורכי הדין בהמשך הדרך. לבני אומרת שמי שמטפל בעורכי דין שכשלו הוא מנגנון האתיקה של לשכת עורכי הדין. אבל המנגנון הזה, שבראשו עומדים דיינים מתנדבים, אינו יעיל ותלוי בהגשת תלונות; הוא לא יכול ליזום בדיקות וחקירות. יתרה מזו: בית הדין המשמעתי הארצי אמר בעצמו לאחרונה, כי יש בעיה בכך שאדם "רץ" עם אותו רישיון במשך עשרות שנים, מבלי שאיש יוודא שהוא עדיין מעודכן מבחינה מקצועית וכשיר מבחינה גופנית ונפשית.
אפשר לחשוב על כמה דרכים לשינוי המצב. כמו שגוף הביקורת על הפרקליטות מוסמך ליזום בדיקות רוחב, יש מקום להעניק סמכות דומה למחלקה מתאימה במשרד המשפטים לגבי מקצוע עריכת הדין (ולא בנושאים המינהליים שבסמכות
מבקר המדינה). יש מקום לחייב עורכי דין לעבור מינימום של השתלמויות בפרק זמן נתון. אם עורך דין רוצה להציג עצמו כמומחה בתחום כלשהו - מן הראוי שיעבור השתלמויות ספציפיות. העיקר הוא להבין, שמי שמחזיקים בידיהם את גורל הציבור, אינם יכולים להסתפק לאורך שני דורות באותו נייר שקיבלו בתחילת דרכם.
גם בנושא הנעשה בלשכת עורכי הדין, לבני צודקת. יש שם יותר מדי שכבות פוליטיות מיותרות, שמייצרות דרך קבע חיכוכים ומריבות - לא תמיד על-רקע ענייני, אם להתבטא בעדינות. הרפורמה של לבני מסירה שתי שכבות כאלו - הוועד המרכזי וועדי המחוזות - אך מותירה את המנגנון המינהלי הנלווה אליהם, ואשר תפקידו נותר חיוני. עם זאת, לא בטוח שהמצב בו ראש הלשכה וחברי המועצה נבחרים בנפרד הוא אופטימלי, שכן בהחלט עלולה להיווצר מועצה לעומתית - והשיתוק עלול לחזור. אולי האיום בהתערבות שר המשפטים ובהקדמת הבחירות יספיק כדי למנוע מצב כזה; רק הניסיון יוכיח.
פחות תשומת לב ניתנה לכמה צעדים שיגבירו את השקיפות והממשל התאגידי: פרסום התרומות וההוצאות בבחירות, פרסום תקציב הלשכה, מינוי שומרי סף וחיזוק מעמדם. לבני ממשיכה כאן בקו שהיא מובילה מאז נכנסה לתפקידה, ואשר כבר הוביל אותה למשל להחיל חובות כאלו על הקרן הקיימת. מוזר לחשוב שלשכת עורכי הדין לא הייתה חייבת בכל אלו עד היום, אך מובן שמוטב מאוחר מאשר לעולם לא.
גם אם אפשר להתווכח על פרטים ברפורמה, ומן הסתם יהיו ויכוחים כאלו ואולי גם שינויים, מגיע ללבני הרבה יותר מסתם מילה טובה על עצם המהלך. שני הנושאים - הלשכה וההסמכה - מצויים על שולחנותיהם של שרי המשפטים כבר 12 שנים, ולבני היא הראשונה שפועלת. אלו הם אותם אומץ ונחישות שהובילו אותה להביא להקמת גוף הביקורת על הפרקליטות, תוך נכונות להתנגש חזיתית עם אינטרסנטים בעלי כוח לא מבוטל. וזה בהחלט ראוי לשבח.
