|
|
אבו-מאזן. לא לחזקו [צילום: AP]
|
|
|
|
|
ההישג הבולט של מבצע "צוק איתן" לא קיבל ביטוי מספיק בהגדרת היעדים: החלשת החמאס, ללא הפלתו. ההישג, אם יתוחזק כראוי, יכול לשמש להגנת ישראל מפני מחדל שסימניו מאיימים עליה: חידוש "תהליך השלום" על סמך ההתניה השגויה כאילו התנאי לשלום הוא הקמת מדינת אויב בלב הארץ. מי שעיניו בראשו ראה סכנה זו מאז פרץ "השלום" ב-1993. מי שטרם התפכח כדאי שיתבונן במשמעויות "האביב הערבי" החורפי. מי שכך יעשה יבין שמחמוד עבאס, כמו אחיו החמאס, הוא הבעיה ולא פתרונה.
בנאום השטנה הקיצוני של מחמוד עבאס (אבו מאזן) בעצרת האו"ם ניתן למצוא חצי כוס מלאה: חסד עשה עבאס לישראל כאשר הראה, אפילו לסוחרי האשליות אצלנו ובעולם הרחב, את פרצופו האמיתי, את היותו אויב מר, ואת העובדה שאינו שונה משותפיו מהחמאס. מטרתם זהה, ואפילו סגנונם לא כל כך שונה. אלה ואלה - ציר הרשע, ועל כן אסור לישראל לקדם תוכניות אובדניות במסווה של המשך "תהליך השלום".
לפיכך, אסור לחזק את עבאס במקביל להחלשת החמאס. ההישגים החלקיים של המלחמה מחייבים להתכונן לחידושה - והוא בוא יבוא, כי ההרתעה נפגמה - במקום לרקוד סביב עגל הזהב שהכזיב, "השלום", באמצעות קידום צמד התאומים עבאס/חמאס.
למרות השחיקה ביחס הציבור לראש הממשלה נתניהו, התמיכה עדיין רחבה, והסקרים מוכיחים שהבוחרים אינם מזהים מועמד ראוי במקומו. להפך: אפילו אחרי הירידה בסקרים נתניהו בולט משכמו ומעלה מול כל החותרים והחתרנים להחליפו. תגובתו העלובה של ראש האופוזיציה על נאום יורשו וממשיכו של רב-המחבלים ערפאת מוכיחה עד כמה בוזי הרצוג אינו תחליף לראש הממשלה. הוא נכשל אפילו בתפקידו כראש האופוזיציה, וכל ראיון איתו ממחיש עובדה זו.
"צוק איתן" מאפשר לנתניהו שני סוגים של אופק מדיני. נכון וראוי שנתניהו יבהיר לאלתר שבתפקידו כראש הממשלה של מדינת היהודים חובתו לדאוג לאופק מדיני ליהודים ולא לאויביהם. כלומר: עליו לקרוא שוב את ספרו "מקום תחת השמש" ולהתנתק מהתהליך שמשמעותו גם גזענית - פשע שנאה של גירוש יהודים מבתיהם בארצם - וגם איוולת ביטחונית.
לעומת זאת, לא נכון ולא ראוי ש-72 הקורבנות הישראלים במלחמה יהיו מגש הכסף לאופק מדיני פסול: המלכת מחמוד עבאס על עזה וחיזוקו ביהודה ובשומרון תוך הישענות על כידוני צה"ל. לא לכך נועד צה"ל, ושימוש כזה בצה"ל איננו מוסרי. כמובן שאסור לנתניהו לחזור לתשלום דמי חסות לאויב מרמאללה: שחרור המחבלים שהובטח לעבאס, הקפאת הבנייה היהודית, והתגייסות לשיקום הריסות עזה. אם חלילה יתפתה לעצות ההרפתקניות משמאל לוותר על הישגי המבצע ולהסגירם לאויב מרמאללה הוא יאבד את התמיכה שלו בימין: שרי הליכוד ממאנים לגבותו בפומבי כל עוד הוא מצטייר כחשוד בקידום מצעד האיוולת האוסלואידי, וראשי הבית היהודי וישראל ביתנו מנגחים אותו על אי-הכרעתו את החמאס.
אם יסתבר ש"אופק מדיני" בפי נתניהו משמעותו כמו בפי השמאל והתקשורת העוינת, התרסקותו מובטחת: הימין המאוכזב לא יתאהב בו מחדש, ושלטונו יגיע לקצו. אבל, אם ברצונו לשפר את מצב המדינה, שנקלעה למשבר ביחסיה הבינלאומיים ולהאטה כלכלית, עליו ליצוק תוכן בהבטחותיו ל"אופק מדיני" ולקדם את האינטרסים של ישראל. בראש ובראשונה הוא חייב לשלול ולנתק את הקשר השקרי בין שלום לבין מדינה פלשתינית, בשעה ששני אלה הם דבר והיפוכו.
החזון הציוני, ולא "השלום", צריך לעמוד בעדיפות העליונה, ובראש הנושאים שבהם עוסקת הממשלה: ריכוז העם היהודי במולדתו יקל מאוד מבחינה כלכלית ומבחינה דמוגרפית, ויגדיל את הסיכוי לשלום אמת.
