"אמת אחד ולא שתים. כשמש אחת וכשם שאין שתי ירושלים" כתב אורי צבי גרינברג, וכל מי שחש אי-נוחות נוכח החידוש האורווליאני של האמת לשעתה שהוצג בפנינו על-ידי שופטי בית המשפט העליון, שמח לקרוא את דבריו של הנשיא גרוניס שכתב (בסעיף 25): "התפישה כי אכן קיימת אמת אחת ויחידה, ואותה חותר בית המשפט לגלות היא, בעיניי רבים, אחת מהנחות היסוד שבבסיס המשפט והשפיטה". לשמחים הצטרף השופט רובינשטיין שכתב (בסעיף יז): "אודה כי שמחתי כשלעצמי לקרוא עמדה מרעננת זו, קרי, כי בעולם הנרטיבים והפוסט-מודרנה נכון חברי הנשיא לומר: ".... כי קיימת אמת אחת", ודעתי בעניין זה כדעתו".
אבל השופט רובינשטיין, שטרח להדגיש (בסעיף כ) כי "לשון הרע יש כאן אפוא, ועל כך אין חולק בכל הדרגות - גם בבית המשפט המחוזי, גם בקרב שופטי הערעור נשוא הדיון הנוסף וגם בקרב חבריי בהרכב הנוכחי", נותר במיעוט של שופט אחד בקשר לשאלה העיקרית: האם אכן מוטלת הייתה על דיין חובה חוקית, מוסרית או חברתית לפרסם את הכתבה על הסרן ר'. רובינשטיין חשב שלא הייתה מוטלת עליה חובה כזאת, ואילו שאר שמונת השופטים פסקו שאכן הייתה מוטלת עליה החובה לפרסם את הכתבה.
מבלי להיכנס לשאלה האם אומנם הייתה מוטלת על דיין החובה לתאר את הנערה בת ה-14 שעברה מאות מטרים של דיונות חול בדרכה למוצב צה"ל בתור "ילדה קטנה... שהייתה בדרך לבית הספר", יש להדגיש את העובדה כי על-פי המסורת המשפטית שהייתה נהוגה עד הגשת הערעור של
אילנה דיין, היה עליה להוכיח כי אמת דיברה.
שופטי בית המשפט העליון בערעור חידשו את הלכת האמת לשעתה, שפטרה אותה מחובה זו, והשופטים בדיון הנוסף חידשו את הלכת החובה לפרסם, שאף היא פטרה אותה מהחובה להוכיח כי אמת דיברה. ומי שמאמין שגם למען בוזגלו היו שופטי בית המשפט העליון מחדשים פעמיים הלכות המאפשרות להם לפטור אותו מהחובה להוכיח כי דיבר אמת, שיקום.
אבל על מבחן בוזגלו שהוצג לעיל מאפילה המחלוקת בקשר לאמת האחת שנתגלעה בין השופט גרוניס לבין השופט סולברג. בעוד שהשופט סולברג כתב בסעיף 153 לפסק הדין שלו: "כמסתבר, בעת הכנת הכתבה כבר ידעה אילנה דיין כי חיילים הודו בחקירתם במצ"ח כי שיקרו בתחקירים כדי לפגוע בתובע", כתב השופט גרוניס בסעיף 97 לפסק הדין שלו: "העובדה שחלק מעדויות החיילים היו כוזבות לא נתבררה באותו מועד אף לגורמי החקירה והתביעה, שסברו כי הראיות מצדיקות להעמיד את העותר לדין".
ברור שאחד משני השופטים טעה באורח ממש מעורר תדהמה. על-פי סולברג, כבר בעת הכנת הכתבה, ועוד לפני שהחל המשפט, היו חיילים שהודו כי שיקרו, ואילנה דיין ידעה על כך, ואילו על-פי גרוניס, רק במהלך המשפט התברר שהיו חיילים ששיקרו, ואילו בעת הכנת הכתבה היה לדיין יסוד מוצק להאמין שכולם דוברי אמת, והיא אכן דיווחה
בתום לב על עדותם.
אם היה זה השופט גרוניס שטעה, מוטלת על עורכי דינו של הסרן ר' חובה מוסרית להקים קול זעקה שיישמע מקצה הארץ ועד קצה.
