למעלה מעשרים וחמש שנה שנגמלתי מהחיבור למה שנקרא בפי רבים "כדורגל". הכניסה לחיי תורה ומצוות קטפה אותי מהאליל הזה, שמפעם לפעם גובה קרבנות. אני אומנם מנותק היום מאותו "תחביב" שבעבר היה מרכז תחביביי, ולימים גם מקור פרנסתי, אבל מפעם לפעם אני חוזר בזיכרונותיי אל הימים ההם, הימים שבהם הייתי חלק מאלה שהשתתפו בפולחן הכדורגל ו"חוו" את ה"חוויה" המפוקפקת הזו. מה שמחזיר אותי לאותם ימים הן הידיעות על אלימות זו אחרת בארץ או בעולם בגלל המריבה על סמרטוט העור שבגללו שוברים רגליים,עוברים ניתוחים קשים, סובלים ממחלות ולפעמים גם נרצחים. ובכל פעם שאני שומע על משהו חדש בנוגע לאלימות שם הרי שאני מברך הגומל, שאינני עוד חלק מהחוליגניזם הזה.
השבוע - לאחר הפיצוץ בדרבי הל אביבי בכדורגל, חזרו אלי תמונות וזיכרונות האימים מהימים שאני משתדל למחוק מעברי. וכשאני מעלעל בזיכרוני האי שאני מגיע למסקנה אחת: האלימות בכדורגל איננה חלק מהאלימות הכללית אלא מדובר בדבר נפרד יותר החוזר על עצמו בתדירות גבוהה פי כמה מאלימויות אחרות, ושאין לה רע בשאר מקצועות הספורט, אלא אך ורק במקצוע זה, ובכל העולם. לא כאן המקום להיכנס לניתוח סוציולוגי מהן הסיבות לכך שדווקא הכדורגל מושך את הקזת הדם הגבוהה ביותר משאר ענפי הספורט, אבל זוהי העבודה הזרה הממכרת ביותר. אנו מתקרבים לחג החנוכה ואולי כאן המקום להזכיר כי החשמונאים שלנו היו ראשוני נושאי הדגל נגד תרבות יוון, שממנה נולד לימים משחק הכדורגל.
פיצוץ הדרבי התל אביבי - על-ידי אוהד חמום מוח של הפועל ת"א, החזיר אותי לאותם ימים רחוקים, בהיותי עוד ילד בביה"ס היסודי בשכונת רמת אליהו בראשל"צ, ואח"כ תלמיד תיכון ברמלה, עד לימים שסיקרתי עבור
עיתון מעריב את משחקיה של קבוצת הכדורגל הפועל יהוד. נזכרתי לפתע כיצד ילדים, נערים ולימים סטודנטים ומשכילים העריצו עד כדי קללות וטירוף שחקני כדורגל, שספק אם רמתם של האחרונים הייתה לפחות כרבע כוח אינטלקטואלי מרמתם של מעריציהם. נזכרתי בכל הזוועות שכללו קללות, זריקת אבנים, מכות, ניבולי פה ועד לרציחות ממש. הייתי נער בביה"ס התיכון ה"מקיף" ברמלה (באמצע שנות ה-70) כאשר הקבוצה שאהדתי, הפועל ראשל"צ, התארחה בעיר רמלה אצל בית"ר המקומית. הראשונים היו אז במסע של שבעה ניצחונות רצופים וברמלה הם קטפו את השמיני (1:2 על בית"ר רמלה). אלמלא חברי המקומיים מביה"ס הרי שגם גורלי היה נגמר באשפוז בביה"ח "קפלן" ברחובות, לשם הגיעו שמונה משחקני הפועל ראשל"צ, ועוד עשרות של אוהדים.
הנס שלי חזר שוב לאחר שבסיבוב השני שוב ניצחה ראשל"צ ברמלה, והפעם את הפועל רמלה (0:1). אבל עוד שנים קודם לכן נחרת במוחי הסיוט של האזנה לשידור הרדיו בו הודיעו על הירצחו של שחקן מכבי רחובות, מרדכי קינד, בידי אוהדי קבוצת הכדורגל של כפר גבירול. גם אותו זיכרון אימים - בו פרצו אוהדי בית"ר י"ם לאצטדיון "בלומפילד" ביפו, ושרפו את השערים עדיין מהדהד בזיכרוני. ואם בבית"ר י"ם עסקינן, אזי, מי יכול לשכוח את הפוגרום של אוהדיה בפתח תקוה, כאשר יצחק ויסוקר (אז שוערה של הפועל פ"ת ונבחרת ישראל) פילס את דרכו לחדר ההלבשה בתנועות קרטה מול עשרות חוליגנים שבידיהם מוטות, קרשים וברזלים חדים,ואילו בוריס נורמן, אז עולה חדש מבריה"מ לשעבר(וקשר הפועל פ"ת) התחבא על צמרות עצי ההדר הסמוכים לאצטדיון.
לא אשכח גם את ימי מטר האבנים שאוהדי הפועל ב"ש היו ממטירים דווקא על שחקניהם, כשהאחרונים ספגו פיגור של שער ויותר במגרשם הביתי. מי אינו זוכר את אותם מגרשים שחיי אלה שניצחו בהם את הקבוצה המארחת היו תלויים מנגד. זה התחיל בימק"א של בית"ר י"ם, זה המשיך האצטדיון של ב"ש, זה אירע בכל המגרשים של קבוצות ערי שדה נדחות בצפון ובדרום הארץ,זה לא פסח על האצטדיונים של לוד, רמלה ובאר יעקב, וזה גם לא פסח גם על מגרש קטמון של הפועל י"ם. וגם במשחקים "רגועים" יותר עדיין ריחפו תמיד קללות,איומי רצח ושאר מרעין בישין שבעטיים יש להדיר רגלים מכל העבודה הזרה הזו,ובמיוחד לגונן על הנוער שלא להיגרף לצרה הזו.
האלימות במגרשי הכדורגל בישראל קשורה פחות לאלימות ולמתח הפוליטי כאן, אלא היא בבועה של האוירה החוליגנית העולמית - מבריטניה עבור דרך ספרד, גרמניה, איטליה, ברזיל, ארגנטינה ושאר המדינות שבגלל הפסד בכדורגל משתכרים כלוט, מכים את האישה והילדים, דוקרים את היריב ואפילו מתאבדים. לא במקרה המקצוע הזה - כדורגל שמו, מתפתח במדינות עניות השקועות בצרות כלכליות, וזאת משום שלשם אוהב המשטר הכושל לנתב את זעם ההמונים ממנו, להצלחות מלאכותיות שמטרתן הסחת הדעת מהשערוריות הכלכליות והפוליטיות. פורטוגל הממוטטת כלכלית, ספרד המפגרת אחר שאר מערב אירופה, איטליה השסועה, ברזיל הענייה, ארגנטינה מוכת ההפיכות הפוליטיות, בוליביה של הסמים,ועוד מדינות לא מעטות שמתמודדות עם משטרים קשים,הן אלה שהסמרטוט הצבעוני חוגג בהן כהשליח הלאומי. ואילו במדינות עשירות יותר מנתבים את העניים הממורמרים אל הכדורגל הזה, כדי שבו יוציאו את מרירותם החוליגנית.וכך זה קורה בבריטניה, בגרמניה, בהולנד ובבלגיה.
בימים ששלט הקומוניזם העני במזרח אירופה ידעו בריה"מ לשעבר וגרורותיה לנתב את גאוות עניי ארצם אל ההישגים בספורט שלאותן מדינות,ובעיקר בכדורגל,בכדורסל ובאתלטיקה הקלה והכבדה.ומי אינו מכיר כיום את הניתוב הזה - לכדורגל המתעורר, בארצות אפריקה.
מאחר שאני יודע כי גם לאחר מאמרי התוכחה הגדולים ביותר לא נצליח לעקור את סם העבודה הזרה הזו מליבות אותם קרבנות אדם,הרי שלפחות צריך השלטון הזה לספק הגנה והתראה לשחקני ואוהדי הכדורגל מפני החולגניזם הזה.
מה שקרה השבוע באצטדיון "בלומפילד" ביפו חייב להילמד ויש להעניש את האשמים במלוא החומרה. נכון אומנם שערן זהבי נהג בפרובוקטיביות מול אוהדי הפועל ת"א אבל מכן ועד להתפרצות אוהד חמום מוח שהכהו, צריכה הייתה הדרך להיות ארוכה. זהבי לא היה השחקן הראשון שהתגרה באוהדי היריבה (ואת זה כמובן לומדים מהכדורגל ה"חלומי" של חו"ל...) ובכל זאת לא שמענו על התפרצויות אלימות כל כך, של אוהדי היריבות.את האוהד הזה ואת שאר העצורים על האלימות צריכים לדון בחומרה יתרה.את הפעל ת"א - זו שהוציאה מתוכה את האוהד הזה,יש להעניש בחומרה ולקבוע לה הפסד טכני ושלילת ביתיות לטווח ארוך, בצד קנס כספי הולם.
ואילו את השופט ההזוי הזה - שהוציא כרטיס אדום לשחקו שהגן על חייו מחוליגן מתפרץ, צריך להדיח לתקופה ארוכה,שבסיומה יועמד למבחן תיאורטי ומעשי,עד שיחזור לשפוט במגרשי הכדורגל.ויש גם למנות וועדת חקירה על ההתנהלות הפושרת ומעוררת הרחמים של המשטרה,ואף של המאבטחים הפרטיים.
זוכרני כי לפני שנים לא רבות נכתב בתמיהה בעיתוני דנמרק - לאחר פרשת התועבה של שחקני הנבחרת הישראלית בלילה שלפני הפסד נבחרת הכדורגל של ישראל לדנמרק(5:0) בישראל, כי האומנם יכולה להתרחש תועבה בארץ הקודש? בטוחני כי לאחר המראות ב"בלומפילד", יהיו לא מעט עיתונים נכרים בעולם שישאלו האומנם זהו עם הסגולה הקדמון?...
