פיצוץ הדרבי התל אביבי בכדורגל (יום ב', 3.11.14) עורר סערה גדולה: גם אחד המשחקים המרכזיים של העונה וגם בשידור חי. הזעקות והביקורות עלו מכל עבר, והדוברים התחרו ביניהם גם בתיאור חומרת הדברים ("בנס זה לא נגמר ברצח", אמר אחד מהם) וגם בהצעת צעדים יותר קיצוניים: להפחית נקודות, לסגור יציעים, להשבית את הליגה.

אלא שכולם התעלמו מכך, שזו ממש לא הפעם הראשונה שאלימות קשה מתרחשת במגרשי הכדורגל – ולא בליגה נידחת אלא בליגת העל, ולא במחשכים אלא בשידור ישיר. אם כבר, אז האירוע הזה – מבחינת תוצאותיו הישירות – היה פחות חמור מכמה וכמה אירועים קודמים, בהם היו פצועים במגרשים ומחוצה להם.

הבעיה היא הזיכרון הקצר של כולם. אחרי יום-יומיים משהו אחר תופס את הכותרות, ואיש אינו עוסק באיתור הבעיות השורשיות ובטיפול בהן. במקום זאת, מטפלים במתפרעים הבודדים ובאירוע הבודד. וזה כמובן מה שמבטיח, שהפעם הבאה היא רק עניין של זמן.

עבר רק שבוע מאז ההתנקשות בחייו של יהודה גליק ומאז החששות הכבדים מפני התפוצצות רבה עוצמה בירושלים – וכאילו כלום לא קרה, עד פיגוע הדריסה הבא בתור (יום ד', 5.11.14). כמו בנושא הכדורגל, וכמובן להבדיל מבחינת החשיבות, גם כאן כולם חיים משריפה לשריפה. כולם – מראש הממשלה ועד לאחרון השוטרים על הר-הבית – רק רוצים להעביר בשקט עוד יום אחד.

איש אינו מסתכל על האלימות הפלשתינית כמכלול. איש אינו עוצר כדי לשאול את עצמו מדוע רק ליהודים אסור להתפלל בהר-הבית. איש אינו בודק מהו חלקה של הרשות הפלשתינית בהסתה ובאלימות ברחובות העיר. איש אינו תוהה מדוע ישראלים אינם יכולים לנסוע בביטחון בכל חלקי בירתם. ובהעדר אבחון – ודאי שאין טיפול, ודאי שאיש אינו חושב כיצד לשנות את המצב. עד הפעם הבאה.

השבוע שוב התרחש פיגוע פלילי בליבה של עיר גדולה, הפעם – באשדוד (יום ג', 4.11.14). המחיר הפעם: הרוג אחד ופצוע אחד, שניהם "מוכרים למשטרה" – הלשון המכובסת ל"עבריינים מקצועיים". יוחנן דנינו יכול לדבר כמה שהוא רוצה על תחושת ביטחון; העובדה היא, שהפיגועים הללו הפכו לשגרה והם מאיימים במישרין על כולנו.

שיהיה ברור: הפשע המאורגן חי וקיים ובועט ויורה. מי שמחפש אותו בסמים או בשוד בנקים, מחפש במקום הלא-נכון. קחו דוגמה קטנה: חברת הביטוח מנורה טוענת, שגורמים בשוק האפור השתלטו על סוכנות ביטוח ובה 5,000 מבוטחים. השוק האפור הוא לרוב אחת הזרועות של הפשע המאורגן, מה שמלמד על-כניסתם של ארגוני הפשיעה ללב-ליבה של הכלכלה הממוסדת. כבר כמה שנים מדברים על האפשרות שארגון כזה ישתלט על חברה בורסאית, וזה לא נראה כמו חזון אפוקליפטי.

מה עושה המדינה? בעיקר מדברת. מבקר המדינה חשף בשבוע שעבר את הכישלון המוחלט של הניסיון להילחם בפשיעה באמצעות דיני המס. מידת ההעזה של העבריינים, שמבצעים חיסולים ברחובה של עיר ואף פוגעים בעורכי דין ובפרקליטים, מעידה טוב מכל על כוחם. ולנו לא נותר אלא להתפלל, שבפעם הבאה בה יהיה חיסול כזה – אנחנו לא נעבור שם במקרה.

בשנת 2001 קבע מבקר המדינה דאז, אליעזר גולדברג, שיש לאחד את התביעה המשטרתית עם הפרקליטות. המצב הנוכחי, בו 80% מכתבי האישום מוגשים בידי אותו גוף שביצע את החקירה, הוא בלתי תקין בעליל. מאז ישבו על המדוכה ועדות שונות וגם הממשלה החליטה על איחוד כזה – והוא לא קרה. השבוע שוב הוארכה הוראת השעה, המנציחה את המצב בשנתיים נוספות.

זוהי רק דוגמה אחת לשימוש המגוחך ומבזה-החוק באמצעי הקרוי "הוראת שעה", שהיא בעצם הוראה ל"כמה שיתחשק לנו עד הפעם הבאה". באמצעות הוראות כאלו, למשל, דוחות הממשלה והכנסת מזה 20 שנה (!) את יישומו של חוק יום לימודים ארוך. המשמעות היא, שחוקים הופכים לאות מתה – בידיה של הרשות שחוקקה אותם ובעידודה של הרשות האמורה לבצע אותם. ואחר כך מתפלאים שהציבור מתייחס לפוליטיקאים בבוז ואל החוק כהמלצה בלבד.

סימה קדמון הזדעזעה מעדותה של שולה זקן נגד אהוד אולמרט: "זה האיש, מושחת עד העצם... ההוכחות לשחיתות, לכאורה, קשות מנשוא... שיחה בין ראש ממשלה לשעבר לבין ראש לשכתו, שנשמעה כמו שיחה בין שני קרימינלים". כדאי להזכיר, שקדמון היא פרשנית בכירה בידיעות אחרונות, שתמך באולמרט ממש עד הרגע האחרון של משפט הולילנד. התחושה שלי היא, שהזעזוע הזה יחזיק מעמד רק עד הפעם הבאה בה תבקש קבוצת מוזס לאמץ את ליבה יריב פוליטי של בנימין נתניהו. או-אז לא יפריעו לה חשדות, ראיות והוכחות.

תגידו "תתחדש" לאורי אריאל: מהשבוע הוא עומד בראש משרד הבינוי, ולא בראש משרד השיכון והבינוי. זה כמובן כרוך בהוצאה של אי-אלו מיליוני שקלים: להחליף שילוט, כרטיסי ביקור, ניירות מכתבים, מעטפות, אתר אינטרנט, עידכון חקיקה ותקנות. וזה עד הפעם הבאה שהשר התורן יחליט שהשם אינו נראה לו.

אריאל אינו השר הראשון שמחליט לשנות את שם משרדו. כבר ראינו את מסחר המסחר והתעשיה הופך למשרד התעשיה והמסחר שהופך למשרד התעשיה, המסחר והתיירות שהופך למשרד התעשיה, המסחר והתעסוקה שהופך למשרד הכלכלה. כבר ראינו את המשרד לאיכות הסביבה הופך למשרד להגנת הסביבה, ואת משרד המשטרה – למשרד לביטחון פנים. שלא לדבר על כל מיני מיזוגים ופיצולים מטעמים פוליטיים גרידא, כמו משרד החינוך והתרבות שהפך למשרד החינוך, התרבות והספורט וחזר להיות משרד החינוך והתרבות ועשה את הזיגזג הזה עוד שבע פעמים.

תמיד תהיתי, האם השרים היו מבצעים את החילופים הללו – שלרוב אין להם שום משמעות מעשית – אם היו צריכים לכסות מכיסיהם את העלויות. סביר להניח שלא. אבל מכספי ציבור – אין שום בעיה.