בקרבות סביב החינמון
ישראל היום משמיעים בין היתר טיעון הגיוני למדי לכאורה. אם ה
עיתון כ"כ טוב, אם לחברה יש בו צורך - למה שלא ימכרו אותו, כמו את העיתונים
ידיעות אחרונות,
מעריב,
הארץ?
למה באמת? שהעם יצביע באמצעות שקל בעד או נגד עיתון זה או אחר. שתהיה תחרות הוגנת.
אני מנחש שהעיתון ישראל היום לא ישמור (בלשון המעטה) על תפוצתו הנוכחית במידה ולא יחולק בחינם. אסביר את עצמי.
יש לי שכנה, אלמנה כבת 40, אם לשלושה ילדים קטינים. היא לא עובדת וחיה על קצבאות. בסוף כל חודש היא לווה ממני עד לקבלת תשלום הקצבה 50, 100, 150 שקל ותמיד מחזירה את החוב בזמן. כל בוקר בדרכי לעבודה אני רואה על סף דלתה את העיתון ידיעות אחרונות. היא מנויה. אם תוותר השכנה על המינוי - קרוב לוודאי שלא תזדקק להלוואות הקטנות האלה. אך היא לא תוותר תמורת שום הון שבעולם, היא לא יכולה לחיות ללא העיתון. היא מתחילה לקרוא אותו מהמדורים בהם מספרים על הדברים החשובים שהתרחשו בארץ אתמול. על חתונתה של כוכבת תורנית, על גירושיו של זמר מפורסם, על פתיחת החקירה נגד איזה סלבריטי, על חיסול החשבונות בעולם התחתון, על מקרי האונס וכו'. בשלב שני היא עוברת לעמודים ראשיים גם שם מחכים לה דיווחים לא פחות דרמטיים: מה אמרה בחקירתה ש', למה פרש מהמשטרה הניצב ב', מה סיפרה א' על ההטרדות המיניות שעברה בלשכת שר...
בישראל אין צהובונים. הסיבה ברורה: העיתונים המרכזיים לקחו על עצמם גם את תפקיד הצהובון - ועושים זאת בצורה מעוררת כבוד. השכנה שלי לא תחליף את ידיעות אחרונות בשום עיתון אחר כי שם היא לא תמצא כפולה המוקדשת לחתונתה של נינט. ב"ידיעות" מובטחים לה כתבות ארוכות ומפורטות על שוד, אונס, חיסול, הטרדה - עם סרטוטים וציורים, שמסבירים לקשה הבנה האחרון בקוראיו מה בדיוק קרה, מי עשה מה, באיזה תנוחה, כמה פעמים, איפה עמד כל אחד מהמשתתפים באירוע, עם תמונות מזעזעות (אם יצליחו להשיג) וכן הלאה. בקיצור - הדברים הכי חשובים בעולמה ובעולמם של מיליוני ישראלים מצויים. איפה עוד אפשר למצוא 8 עמודים רצופים על מסיבות של זמר מספר אחד במדינה בהשתתפות מעריצות צעירות מדי או דיווח דרמטי ביותר על פשיטה למכון בריאות עם תמונות של נערות הליווי שנעצרו במקום? בארץ הצליחו לגדל כמה דורות של אנשים מכורים לדיווחים על סוטי מין, פדופילים, רוצחים, סוחטים... לא פלא שבין גיבורי התרבות בארץ נמצאים שודדים על אופנוע, ראשי כנופיות ואנסים סדרתיים. זהו עיקר עיסוקם של העיתונים הוותיקים בארצנו שמצליחים למכור אותם בחנויות. כאן - מקור הכוח של העיתונים. ולא באיזה בעל הון מסתורי.
שטיפת מוח
העיתונים לא עושים זאת לשם שמיים, לצד הפיקנטריה הם מפרסמים גם מסרים פוליטיים - על פוליטיקאים, על יושרם, על פעולתם, על הישגיהם ומפלתם. בעמודים אלה מקפידים לדאוג לטובתם של פוליטיקאים אחדים (הנקראים אנ"שים) ולהשמצתם של האחרים. הייתי אומר, שעושים שטיפת מוח. ואותו האזרח שצורך את העיתון בגלל הפיקנטריה הופך לשפוט של העיתון - וביום הבחירות מצביע לפי מה שהעיתון הכתיב לו.
כמו-כן, בארץ יש מספר עיתונים שלא מרשים לעצמם לרדת לרמה כזאת - ממניעים אידאולוגיים ומוסריים. הם אומנם מדווחים על רציחות, חתונות, קטטות במגרשי ספורט - אך עושים זאת במינון מבוקר, מסתפקים בידיעה קצרה שתואמת את חשיבות האירוע - דבר שלא מספק את הקורא המפונק. לא טעים לא דיו. כאן - נקודת התורפה שלהם. ומה התוצאה? בתקופה בה האינטרנט מושך אל עצמו חלק ניכר מהקוראים אותם העיתונים נכלאים למצוקה כלכלית, מצטמצמים ונסגרים. בעיקר - עיתונים עם אוריינטציה ימנית שמרנית. לא יאה להם להתחרות בצהובוני המדינה בחשפנות, רכלנות ומציצנות. הם משלמים מחיר על בררנותם. זה מה שקורה ל"
מקור ראשון", מה שקרה למעריב כאשר הוא עבר לידיים של איש שמרני. כנראה שהמכירות ירדו באופן דרסטי, ולכן הבעלים החדש מיהר למכור אותו - העיתון חזר לאפיקים מוכרים לו ונעמד לשמאלו של החבר-יריב הישן ידיעות אחרונות.
גם בעיתון ישראל היום לא מתארים בפרטי פרטים איך פעל האנס או איך פעל המתנקש שירה בראש הכנופיה. אבל העיתון משגשג כי שם מצאו נוסחה מוצלחת איך לשמור על גישה שפויה ובו בזמן להגיע למספר עותקים גבוה - לחלק בחינם. ומי שמציע להכריח אותו בחוק להפוך לעיתון נמכר - בעצם רוצה להביא לסגירתו. לזה אין כל קשר לתחרות הוגנת.
עיתון הארץ הינו סיפור מיוחד כשלעצמו. הוא נגעל מלפרסם כתבות צבע - אבל הוא גם לא מעז למכור את העיתונים בקיוסקים, חי על מנויים אותם מגייס בקרב האנשים החושבים, שמכורים לכתבות ומאמרים המאשימים את יהודי ישראל בכל החטאים שאפשר לדמיין. מהלך שמצליח במיוחד אצל אינטלקטואלים.
