מרשק-מרום ומלך כוזר

"חומר החקירה אכן מבסס צורך ממשי לנסות ולאתר קורבנות נוספים - שיקול מרכזי המטה את הכף לעבר פרסום". דבריה של שופטת בית המשפט המחוזי מרכז, דנה מרשק-מרום, כאשר דחתה (יום א', 7.12.14) את בקשתו של יגאל דלאל לאסור את פרסום שמו. דלאל, מנכ"ל החברה המייצרת את תעודות הזהות הביומטריות, חשוד בעבירות פדופיליה.

ההחלטה של מרשק-מרום נכונה, אך ההנמקה שלה שגויה - ועלולה להביא להחלטות שגויות בעתיד. הבה ונחזור לבסיס - לשון החוק. עקרון היסוד קבוע בסעיף 68 לחוק בתי המשפט: "בית משפט ידון בפומבי". בהמשך מונה המחוקק שורה של מקרים בהם ניתן לאסור פרסום, ובין היתר: "בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום" (סעיף 70 לחוק בתי המשפט).

משמעות הדברים: מי שרוצה לסתור את עקרון פומביות הדיון - עליו נטל ההוכחה. מי שרוצה להבטיח את פומביות הדיון - אינו צריך להוכיח דבר. משל למה הדבר דומה? לאור ירוק ברמזור. איש אינו זקוק לאישור על-מנת לחצות את הצומת באור ירוק; כדי למנוע זאת ממנו, יש להעמיד שוטר שיש לו סיבה טובה לעצור את התנועה גם בירוק.

לכן, חשוד המבקש לאסור את פרסום שמו - עליו הנטל להוכיח שקיימת סיבה מיוחדת לחרוג מעקרון פומביות הדיון. הטענה הנפוצה של חשודים היא, שמדובר רק בחשדות ולכן הפרסום יהרוס את שמם הטוב. אין ספק שמדובר בפגיעה קשה, והסטטיסטיקה מלמדת שרוב המעצרים אינם מסתיימים בכתבי אישום. אבל מה לעשות - בדמוקרטיה הדיון הוא פומבי, משום שאיננו רוצים לחיות בחברה בה אנשים נעצרים ונעלמים.

בית המשפט העליון קובע שוב ושוב, כי על החשוד להראות שהפגיעה בשמו הטוב תהיה יוצאת דופן בחומרתה, הרבה מעבר לפגיעה הרגילה בשמו של כל חשוד. זה המבחן. דהיינו, נאמר זאת שוב, החשוד הוא זה שצריך להוכיח שיש מקום לסטות מכלל היסוד של פומביות הדיון. המשטרה ו/או התקשורת יכולות לשבת בשקט ולא לומר דבר; החוק בבסיסו עומד לצידן.

לכן, הנימוק של מרשק-מרום הוא שגוי. היא אומרת, שיש לפרסם את שמו של דלאל משום שייתכן שהדבר יביא להתייצבות של מתלוננות נוספות נגדו. אין ספק שמדובר בנימוק חשוב מאוד וראוי מאוד - אך הוא אינו צריך להיות המכריע. די בכך שדלאל לא הוכיח (כפי שקבע בית משפט השלום) שהנזק לשמו הטוב יהיה כבד בצורה חורגת מן הרגיל. התועלת שבפרסום השם - חשובה ככל שתהיה - איננה רלוונטית.

הטעות של מרשק-מרום עלולה להביא לכך שבעתיד, שופטי שלום יפרשו את החלטתה כאומרת: אם הפרסום אינו דרוש כדי למצוא עוד ראיות - יש לאסור אותו. וזה נוגד לחלוטין את לשון החוק, את העיקרון העומד מאחוריו ואת פסיקת בית המשפט העליון. על כגון זה אמר ר' יהודה הלוי, בשימו את הדברים בפיו של המלאך המתגלה למלך כוזר: "כוונתך רצויה, מעשיך אינם רצויים".