החזון הכלכלי של נתניהו והתוצאות של תכנית ההבראה למשק הישראלי, עד כה, נראות כדרך הפעולה האפשרית הנכונה ביותר באלטרנטיבות הקיימות כדי להבריא את כלכלת ישראל.
מודל החזון הסוציאליסטי הצרוף, המבוסס על שירותים ציבוריים רחבים וחופשיים לאזרחי המדינה, מדיניות קיצבאות מרחיבה, שירות ציבורי גדול הממומן מרמה גבוהה של מיסוי וריכוז המשק בידי הסקטור הציבורי גם כגורם עסקי - מודל זה כבר עבר מן העולם וללא שוב.
גם הדרך של "משק מעורב", נוסח שוודיה, ככל הנראה קשה ליישום במדינת ישראל.
יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שגם אם בכמה קריטריונים מקרו-כלכליים מדינת ישראל במגמת שיפור, עדיין בפרמטרים רבים מדינת ישראל נסוגה מהעולם המערבי והמפותח - לא רק בשיעורי העוני, פערי השכר, רמת האבטלה וכדומה - אלא גם ברמת השירותים הציבוריים העיקריים, ההישגים בחינוך, רמת התשתיות הלאומיות, הטיפול באיכות הסביבה, רמת השירותים המקומיים, עידוד עסקים קטנים ויזמים ונושאים רבים נוספים.
משה פרל במאמרו ב"מעריב", טוען כי הבעייה העיקרית של המשק כיום, ובה נתניהו לא מטפל, היא בעיית הפוליטיקה. במאמר קודם באתר זה ["מה הרעיון של אתר 'דעות'", 6.4.2005] המתבסס על מאמר חשוב של גיא רולניק ב"הארץ", הובע הרעיון כי האויבים המרכזי של הצמיחה בישראל, על-פי רולניק, הם "הפוליטיקאים, השרים, חברי הכנסת, והפקידים שבולמים רפורמות, חושבים רק לטווח הקצר ושופכים כסף למקורבים ולחזקים במקום לאמץ תכניות אסטרטגיות כלכליות וחברתיות ארוכות טווח - ולדבוק בהם".
ובכן, הדרך העיקרית לגשר על הפערים בין הנתונים המקרו-כלכליים המעודדים לבין הנסיגה החברתית והתשתיתית של ישראל, היא הגברת היעילות של המשאבים הלאומיים. נראה כי כולם מכירים היום בעובדה כי לא חסרים משאבים תקציביים ולא חסרים כישורים אישיים, כדי להפוך את ישראל לחזית העולם המתקדם. אולם הבעיה היא כי משאבים תקציביים רבים "מתאיידים" בדרך אל המטרות הטובות. אין במדינת ישראל כל טיפול ביעילות ההקצאה וההוצאה הציבורית.
מבנה וארגון מערכת המינהל הציבורי, תפיסת הניהול, התרבות הארגונית, ההשפעה השלילית של הפוליטיקה היכן שדרושה השפעתה החיובית - כל אלו גם יחד מביאות ל"סינרגיזם - שלילי", כלומר" הצטברות של משאבים רבים ה"נעלמים" בדרך אל הציבור.
זהו תפקידו של שר האוצר: לטפל באופן שורשי ביעילות ההפעלה של המערכות הציבוריות, מרמת המשרד הממשלתי ועד אחרון העובדים ברשות מקומית נידחת. גם ראש הממשלה אינו פטור מאחריות לאי-קיום תהליכים מסוג זה.
ומי שמחפש את הדוגמא של אירלנד, כפי שעושה נתניהו, ילמד כי שם טיפלו היטב בנקודה זו תוך שילוב הממשלה, האיגודים המקצועיים, העובדים והחברה האזרחית.
ניתן על-ידי הפעלה יותר מושכלת של המערכות הציבוריות להגיע גם לפתרונות הרבה יותר יצירתיים בבעיות החברתיות ובכך להביא מזור גם לסוגיה קשה זו.
אולם, בישראל ובעיקר בפוליטיקה הישראלית, המילים: ניהול, ייעול, טיוב, מודרניזציה ושיפור הן מילים "גסות"...
חזון נתניהו לא יתממש ללא טיפול בסוגייה זו, ולא נוכל להתבסס רק על "צמצום הבירוקרטיה", הפחתת שכר בסקטור הציבורי, הפרטה וצעדים דומים בלבד.
