איזו שנה הייתה לנו ברשתות החברתיות! אנשים שיתפו, התווכחו, שפכו דליים שלמים של קרח על עצמם בפייסבוק (Facebook), צייצו לזכרו של רובין ויליאמס המנוח בטוויטר (Twitter) ועדכנו בכל מקום אפשרי על המונדיאל, צוק איתן וסכנת האבולה.

ים של אנשים שמדברים על מה שבא להם זה כמו כיכר ענקית של המון שמשתף וחוגג בתוך טיעוניו. איזו עשייה מדהימה! רגע... נחזור קצת אחורה - ממש עשייה?! לא ממש.

אם מסכמים את שנת 2014 ברשתות החברתיות, אפשר להגיד שהיא הייתה חזקה בדיבורים אבל חלשה מאוד במעשים. שיתפנו, דיברנו, הצטלמנו ותייגנו, אבל לא באמת שינינו. מה כן היינו? עדר. זו הייתה שנת העדר. אבל עדר לא רק משתף עוד תמונה של סבתא עם מיליון חתולים או מגיב על תמונה כזאת שפרסם מישהו אחר, הוא יודע לעשות עוד כמה דברים, חלקם הרסניים. אבל לזה נגיע בהמשך.

לפייסבוק ולטוויטר של שנת 2011 היה כוח אדיר להנעה לפעולה. המהפכה במצרים, המאבק הפנימי בסוריה וכל מה שקרוי "האביב הערבי" תודלקו, נשמו והתפתחו מתוך המדיה החברתית. ענקית הציוצים יחד עם ענקית הרשתות החברתיות היוו מנוע אמיתי לחיבור בין העולם ה"וירטואלי" לזה שאנשים באמת חיים בו ומפגינים בו. בהיבט הזה אסור לשכוח, כמובן, את המחאה החברתית שהייתה אצלנו בקיץ 2011, שגם היא יצאה ונכנסה מפייסבוק אל הכיכרות האמיתיים, אלה שבהם אנשים פוגשים אנשים אמיתיים עם שלטים בידיים וזיעה בבית השחי.

אבל איפשהו באמצע 2013 נדמה שמשהו השתנה. הכוח של הרשתות החברתיות ככלי לשיחה ולשיתוף הגדיל נפח אבל החדירה שלו למציאות, אל ההפגנות, אל ההתנעה האמיתית לשינוי, הלכה ופחתה. מה כן נשאר? ויכוחים, ממים שנונים, תגובות על תגובות ושיימינג. 2014 הייתה שנת העדר והשיימינג. כי מה עדר של אנשים שלא יוצא לרחובות עושה עם כמות האנרגיה המטורפת שהוא יוצר בעזרת מילותיו והגיגיו? לצלוב אנשים ולחרוץ את דינם בכיכר וירטואלית בה אין מוסדות חוקתיים, אין דין ואין דיין אבל יש כפתור "הגב" ומקלדת שאין לה אלוהים ואין לה גבולות.

לידתו של השיימינג היא תוצאה של עיבור מוזר: אביו הוא חוסר האמון המצטבר שהתפתח כלפי המוסדות בחיינו, אלו שעשויים מבטון כמו המשטרה ובית המשפט. אימו היא חוסר התקווה כלפי המסלול שהם מייצגים. למה להביא עדים, הוכחות וטיעונים כשאפשר פשוט לחרוץ דין של מישהו ושהוא או היא (הם יכולים להיות גם רשת מסחרית, לצורך העניין) יצאו לדרך להגנת שמם - ושיהיה להם בהצלחה עם זה.


רכבת ההרים של הרשתות החברתיות


במבט אווירי על התהליך שעברה הרשת מ-2011 והמהפכות הגדולות שניסתה לעשות, נראה שהגולשים זנחו את המטרות הגדולות, הלאומיות והחברתיות ומתמקדים בדברים הקלים יותר: קידום יצירה או מעשה של אדם, התנפלות על אנשים שעשו דברים החורגים מה"נורמה" או, לחלופין, חיבוק וליטוף עד אין קץ לאנשים שחושפים סיפור מרגש.

ברכבת ההרים של הרשתות החברתיות של 2014, הכל מתכווץ מחד-גיסא והופך לאינטנסיבי מאידך-גיסא. אם פעם מהפכות לקחו חודשים ואפילו שנים, כיום הבקשה לשנות משהו באמצעות שיימינג היא לייצר תהליך של "כאן ועכשיו", משפט שדה מיידי וקצר. מהצד השני, אפשר לראות איך גולשים מנסים לתמצת תהליכים ארוכי טווח לשורות בודדות. כך, למשל, ניתן לראות משפטים כמו "עדיין לא מעכל את זה שהוא נפטר" שעה אחרי היוודע דבר המוות של האדם אותו רוצים להספיד. מישהו מאיתנו מכיר עיכול מוות מהיר בחיים? ברשת החברתית תמצאו כזה ובמחיר מוזל.

ובחיים האישיים, ממש כמו במהפכות חברתיות, אין "לשתף וגמרנו". שניהם הם פרי של תהליכים ארוכים, שעושה רושם שגולשים רבים מצאו בפייסבוק ובטוויטר מקלט מפנק כדי להימלט מהם.

2014, שנת העדר והטיימינג, הייתה שנה לא טובה לאינדיבידואליות ושנה טובה מאוד להסתה ולקונפורמיסטיות. אולי זה אפקט פיצוי על השנים הראשונות שהיו מהפכניות יותר ואולי זה עוד שלב בדרך למיינסטרימיות של הרשת עד שתהפוך לעוד סלון רכלני וקיטורי שאין בו באמת את הכוח להוציא את השינויים של אורחיו אל הפועל.

אני מקווה ש-2015 תהיה אחרת, שתהיה זו שנה שבה ניזכר ביכולות שלנו לעשות שינויים גדולים ואמיתיים בעולם שמקיף את המקלדת שלנו - ולא בעולם שהמקלדת מובילה אליו. יש סיבה לאופטימיות, כי בכל קהל מחומם קיימים, תמיד, כמה יחידים שמסוגלים להפוך את צרחות העדר המוסת לקולות דיון מורכב, למרות הקושי להיות מפוקסים בלי שימוש באף תמונה של חתול או תינוק חמוד כדי לצבור עוד קצת אהדה עצמית. שנה טובה.