הנתונים המוצגים במאמר זה נלקחו משלושה מקורות, האחד
השנתונים הסטטיסטיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השני
דוחות העוני של המוסד לביטוח לאומי, והשלישי
דוח של מרכז המידע של הכנסת על מעמד הביניים.
הנתונים המוצגים בשנתונים הסטטיסטיים מצביעים על השינויים שחלו בין השנים 2003 ל-2013, כדלהלן:
1. בשנת 2003 מנתה אוכלוסיית ישראל 6.7 מיליון נפשות, ובשנת 2013 8.1 מיליון, עלייה של 20%.
2. מדד המחירים לצרכן עלה בין השנים 2003 ל-2013 ב-25%.
3. בין השנים האלה עלו היבוא והיצוא בלמעלה מפי שניים, כאשר בשנת 2003 פיגר יצוא הסחורות והשרותים אחרי היבוא במיליארד דולר, ואילו בשנת 2013 כבר עלה יצוא הסחורות והשרותים על הייבוא בארבעה מיליארד דולר.
4. התוצר המקומי הגולמי עלה בשנים אלה ב-84%, ובניכוי עליית המדד (כלומר במונחים ראליים) עלה התוצר ב-46%. בהתחשב בגידול האוכלוסייה בשעור של 20%, עלה התוצר לנפש במונחים ראליים ב-22%.
5. ובשעה שהאוכלוסייה עלתה כאמור ב-20%, עלה מספרם של השכירים ב-37%, כשעלייה זו לוותה בירידה באבטלה שהייתה בשנת 2003 10.7%, ובשנת 2013 6.2% בלבד.
6. סך הכל השכר ששולם לכל העובדים השכירים עלה ראלית ב-44%, ופיגר ב-2% אחרי עליית התוצר שכאמור עלה ראלית ב-46%. כיוון שמספר השכירים עלה כאמור ב-37%, עלה השכר הראלי (המחושב כמנת החלוקה של סך הכל השכר ב-סך הכל מספר השכירים) רק ב-5%.
הנתונים המוצגים בסעיפים 5,6 הם נתוני המפתח להבנת הסתירה שבין הצמיחה המרשימה, לבין העלייה המרשימה הרבה פחות בשכר הראלי. כאשר מחשבים את השכר לנפש, ולא את השכר לשכיר, מקבלים עלייה ראלית של 20%, רק ב-2% פחות מעליית התוצר לנפש.
הגידול של 37% במספר השכירים, הרבה מעבר לגידול באוכלוסייה, מצביע על הצטרפותם לכוח העבודה של הערבים והחרדים, שהם המגזרים בהם שיעור השייכים לכוח העבודה הוא הנמוך ביותר, ושלכן מצבם הכלכלי/חברתי הינו הגרוע ביותר.
נוכח נתונים אלה, ניתן היה מלכתחילה לשער שהצטרפותם של הערבים והחרדים לכוח העבודה תשפר את מצבן של השכבות החלשות, והשערה זו מקבלת אישור בנתוני ההכנסה לנפש לפי חמישונים, המוצגים בדוחות העוני של המוסד לביטוח לאומי. על-פי הנתונים המוצגים בדוחות אלה, בין השנים 2006 ל-2013 עלתה ההכנסה הראלית לנפש של החמישון התחתון (בעלי ההכנסה הנמוכה ביותר) ב-31%, של השני ב-30%, של השלישי ב-25%, של הרביעי ב-22%, ושל החמישון העליון (בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר) ב-18%.
תמונה קצת שונה, לגבי תקופה קצת שונה, מוצגת בדוח של מרכז המידע של הכנסת. על-פי הנתונים המוצגים בדוח זה, בין השנים 2005 ל-2011 עלתה ההכנסה הראלית לנפש של החמישון התחתון ב-13%, של השני ב-16%, של השלישי והרביעי ב-11%, ושל החמישון העליון ב-9%.
כך או כך, ברור כשמש שהצמיחה היטיבה את מצבן של כל שכבות האוכלוסייה, ובמיוחד את מצבן של השכבות החלשות. באופן מפתיע, ובניגוד מוחלט לרושם שנוצר בציבור, על-פי שני המקורות דוקא מצבם של העשירים השתפר פחות משהשתפר מצבם של השייכים למעמד הביניים ולשכבות החלשות.
וכשאלה הנתונים, לא מפתיע שחלה ירידה בערכו של מדד ג'יני, המודד את רמת אי- השוויון בהכנסות. ערכו של המדד בשנת 2006 היה 0.3923, והוא ירד בשנת 2013 לערך של 0.3767.
ולנוכח תמונה ורודה זו של משק צומח ומתפתח, שבו אי-השוויון הולך ומצטמצם, נשאלת השאלה מדוע אף אחד(!) מהתומכים בנתניהו, שלזכותו יש לזקוף לפחות חלק מההצלחה, איננו מנסה להתמודד עם סיסמאות הכזב לפיהן העניים נהיים עניים יותר, העשירים נהיים עשירים יותר, ומעמד הביניים הולך ונשחק ומתדרדר לעוני.
למרבה הצער, לא ניתן למצוא את התשובה בפרסומי הלמ"ס או בדוחות העוני, וניתן רק לשער שתומכיו של נתניהו, המופיעים בתקשורת, מונחים על-ידי עובדים במשרדי פרסום שמילים דוגמת תוצר לנפש, או חמישונים, מפחידות אותם ונראות להם כמו מילים בסינית. יש גם לשער שלאנשי פרסום אלה יש כרגע דברים הרבה יותר חשובים לעסוק בהם, דוגמת ההתחבטות בשאלה מה יעזור יותר לשכנע את העם המטומטם להצביע לליכוד, האם הצרוף המזהיר בוז'יציפי, או שמא ההברקה המקורית ציפיבוז'י.
