באין עובדות יפרע עם

באין עובדות יפרע עם. נאמר כי הטיפש לומד מניסיונו שלו והחכם מניסיונם של אחרים,ניחא. אלא שאצלנו ללא הפקת לקחים בכלל, לא משלנו וגם לא משל אחרים חורגת ישראל מכללי השפיות עדי סיכון קיומי.

החברה האנושית מפרידה ומגוננת על בני אדם מוכי טירוף, משום שתגובותיהם שונות משל האדם השפוי. הסמן שמציין את השפוי והמטורף, נמצא ביכולתו של אדם לזהות מצב ולהגיב נוכחו בצורה מקובלת.

יכולת זו שבה מצטיינים רוב רובם של בני האדם,מבוססת על תהליך רצוף של הפקת לקחים. ובה מזהה הפרט את המתרחש,מציין מתוך אלה עובדות,מנתח את משמעותם, ומגיב כהרף ואו לאחר זמן.

כלומר,תהליך האיתור (לאחר תחקיר ) וקביעת העובדות לרבות סיווג חשיבותם,קובע ומכתיב.ובלעדיו מניח הפרט ואו ארגון לרבות מדינה את החלטותיו על תחושות בטן, המהוות מסד לטעות ולהשלכותיה.

מאחר ואצלנו ממוקד השיג והשיח הציבורי והפוליטי על עובדות "פרטיות", הופכות הללו בלי דעת לנשוא הוויכוח. וכך אבדנו את יכולת הדיון בין אדם לחברו, כל שכן להפיק מזה שכל ודעת.

בזה ההסבר כי בהעדר תהליכי דיון המבוסס על עובדות ובניתוח משמעותם, מייצרת תרבות "האין עובדות" ממציאים ופרשנים בפרוטה. הללו שברובם מהווים גורם על למכשלות, מספקים אחריהם הסברים ובהתאמה מעמידים פתרונות מהשרוול הקורסים בזה אחר זה.מסת הנזקים המצטברת מאלה מייצרת מציאות בלתי נסבלת, ובכך הופכת בעצמה ליעד לסיכול, וחוזר חלילה.

התרבות הקלוקלת והמזיקה עומדת בסתירה מוחלטת לאיכות האנושית שבה בורכנו כעם. לפי כך, ראוי לאתר את המקור לפגע הרע הזה.
אם נשחזר את המעשה המופלא בהקמת מדינה יהודית בארץ הקודש, נבחין על נקלה בעליונות מבחן התוצאה.

על-פיו, המטרה קידשה את האמצעים, והתוצאה יהיה מחיר השגתה אשר יהיה נקבעה כערך עליון. כלומר, טיב האמצעים והתאמתם לצרכים היה עניין שולי, כך גם מחיר השגת המטרה התבטל בשישים ובלבד והושגה.לא זו גם זו. בד בבד למאבקו של הישוב היהודי לעצמאות, התחוללו מאבקים על רקע פוליטי ואישי בהשתתפותם הפעילה של המנהיגות האזרחית ומפקדים בכירים בצבא.

לאלה וגם אלה,היוותה הפקת לקחים סדורה (המחייבת תחקיר וקביעת עובדות) מטלה כבדה ולעיתים גם תמרור שסיכן את מעמדם.וכך על-פי מבחן התוצאה שגם זכה להיחשב כניצחון בקנה מידה היסטורי לאחר אלפיים שנות גלות,התאפשר לדחוק את הפקת הלקחים לפינה אפלה.וכחליף, להשריש עמוק את דפוסיה של תת תרבות ניהולית השלטת בהחלטות הממסד,ובשיח הציבורי והפוליטי מאז ועד היום.
רעה חולה שכזו לא נסתרה מעיני המנהיגות ,זולת במצבים קשים מנשוא.

בראשונה, במהלכה של מלחמת העצמאות לאחר תקלות חמורות החוזרות על עצמן מכנס ראש הממשלה בן גוריון ז"ל את אלופי צה"ל ודורש בכל תוקף "להפיק וללמוד מהניסיון". ארבעים שנה מאוחר יותר במהלך איניתפדת 87 מכנס יצחק רבין ז"ל את המטכ"ל ודורש את הפסקת האלתור והחיפוף.

אלא שגם שני אלה אולי התכוונו אך לא עשו דבר. יסתבר כי המכנה המשותף לשניהם נמצא במצוקה הקשה שבה נמצא צה"ל באותה עת.משרווח,פועל הניצחון במלחמת העצמאות,ולהבדיל,ההסדר שבא לביטוי בהפסקת האינתיפדת 87, התאיידה דרישתם כלא הייתה. להבדיל משני אלה וכנגד המחדלים שחצו בעיני הציבור סף של מחדל וירטואלי,נוצר החליף בדמותה של ועדת חקירה ממלכתית. רק מטורף יכול להתעלם מהמשתמע מאלה.

מספר הוועדות שהוקמו,רצף פעילותם ממחדל למחדל,ובזהות נשוא בדיקתם (מערכות הביטחון), מלמדות יותר מכל על תרומתם השלילית והמזיקה. לכאורה נראה כי פתרון למצב העגום איננו בר השגה.כלומר נמנע מהפקת לקחים,נתמקד בעשייה על בסיסם של עובדות וירטואליות,וההידרדרות כלפי מטה תואץ. מנגד,וכעדות לכך שאפשר גם אחרת עומדות מערכות עצמאיות,שללא כבלי הממסד ותת תרבותו בונות ללא הרף תשתית מחקרית ועסקית ברמה הגבוהה והמתקדמת בעולם.

הישרדותם והצלחתם מסתמנת אכן על-פי מבחן התוצאה,אלא שזו מושגת על בסיס עובדות לאחר תחקיר והפקת הלקחים המשתמעים מאלה.ההכרה באיכותם של מערכות אלו,תאפשר חדירתה של קרן אור לאפלוליות הממסד כדי סימון מכלול מחדליו. סביר להניח כי עיני הציבור לרבות הממסד יבינו בצורך ובאפשרות הכל כך זמינה לסיכולם מחיינו.