סגנית שר הפנים, חברת הכנסת פאינה קירשנבאום, החליטה לבחור בזכות השתיקה בחקירות בקשר עם מעשי שחיתות שונים. כמו-כן היא החליטה לפרוש מן הכנסת ומן החיים הציבוריים עד לסיום חקירתה. היא נימקה את שתי ההחלטות בכך שכאשת ציבור אין זה ראוי שתשמור על זכות השתיקה. הצעד שנקטה הוא ראוי ומתבקש.
יו"ר מפלגת העבודה, חבר הכנסת יצחק בוז'י הרצוג ידוע מזה שנים כמי ששומר על זכות השתיקה בפרשת העמותות הקשורות בשמו של יו"ר אחר של מפלגת העבודה, ראש הממשלה לשעבר,
אהוד ברק. בניגוד לקירשנבאום, אין הרצוג נוקט את הצעד המתבקש, אלא ממשיך לשתוק בקשר למה שנתפס כקופת שרצים. חזקה עליו שהוא יודע מדוע הוא שותק. אבל, הדבר אינו מפריע לו לשווק את עצמו כמועמד לראשות הממשלה.
מן הראוי היה שחבר הכנסת יצחק בוז'י הרצוג ילמד מחברת הכנסת פאינה קירשנבאום ויבחר בין שתי האפשרויות: שמירה על זכות השתיקה או המשך החיים הציבוריים. במדינה מתוקנת לא ניתן לבחור גם וגם. אם הוא מעדיף את החיים הציבוריים, מן הראוי שיחשוף בפני הציבור את המעשים שעליהם הוא מכסה ומאפיל באמצעות זכות השתיקה, וראוי שההסברים יינתנו לציבור לאלתר, לפני הבחירות.
התקשורת "החוקרת" בישראל מיהרה - בפזיזותה וברדידותה - להדביק לפרשיות הנחקרות, שבהן מעורבים פעילים במפלגת
ישראל ביתנו, את הכינוי "פרשת ישראל ביתנו". מדוע אין אותה תקשורת מדביקה למעשים שבגינם שותק הרצוג את הכינוי "פרשת מפלגת העבודה"? האיפה ואיפה הגלויים לעין כל מצביעים על כך ש"ככה ייעשה לאיש אשר המלך/התקשורת חפץ/ה ביקרו"? ככל הנראה, בפרשת הרצוג בוחרת התקשורת בזכות השתיקה.
כאשר התפוצצה פרשת קצב טענו אנשי התקשורת "החוקרת" ש"הם ידעו כל הזמן, אבל שתקו". האם גם כאשר תתפוצץ פרשת הרצוג הם יאמרו ש"הם ידעו כל הזמן, אבל שתקו"?
ועוד: מי ומי בשתקנים? האם יו"ר ועדת הבחירות המרכזית והיועץ המשפטי לממשלה צריכים אף הם להשלים עם מועמדות מסוג זה? כמובן, אין מה לצפות משרת המשפטים לשעבר, "הנקייה" בעיני התקשורת "החוקרת", שתישא דברים על רוממות שלטון החוק וטוהר המידות, כאשר מדובר בשותפה ל"דרך".
