בס"ד
ב-18 בינואר 2004, הפציעה לראשונה בתקשורת הכותרת המרעישה: "יגאל עמיר, רוצחו של ראש-הממשלה עומד להתחתן".
והנה, בטרם חלפו 24 שעות מקץ שחרורה של הידיעה הדרמטית, וכבר צבאו גדודי העיתונאים מכל קשתות המדיה על פתח דירתה הצנועה של הכלה המיועדת, הלו זוהי לריסה טרימבובלר, ד"ר לפילוסופיה, גרושה ואם לארבעה, המתגוררת בלב-לבה של שכונה חרדית בירושלים.
הכל נדחק לקרן זווית באותו היום, ואת התקשורת לא עניין דבר מלבד זו שהתיימרה להקדיש את לבה ואת חייה לרוצח ראש-הממשלה. גם לא סדרת הצעות האי-האמון שעלתה באותו היום בכנסת ואפילו לא גילויו המרעיש של ראש-הממשלה שחשף כי ראש האופוזיציה, נפגש בחשאי עם אבו עלא - מקברניטי הרשות הפלשתינית.
הקלחת הפוליטית שביום אחר הייתה תופסת כותרות, פשוט שככה ביום ההוא, ואת מקומם בכותרות של ראשי המדינה, תפסה הגברת טרימבובלר, שברגע אחד הפכה מבריה אלמונית, למן אושיה שכל המדינה כולה נסערת בגללה.
וכך, הפך באותו היום מקום מגוריה השומם והאפרורי, שלכאורה נראה כי לבוהק המצלמות אין מה לחפש בו, למקום ההומה ביותר במדינה.
וכאילו לא די בנחילי העיתונאים שכוורתם המתה בלא הרף בחפשם אחר בדל של כלה בתוך ההמון החרד(י), להם הצטרפו להקותיהם של אלו המוחים נגד הרוצח ומבקשות לשלול ממנו את 'הזכות לחיי משפחה' - אותה הוא מבקש להקים על חורבותיה של משפחה אחרת (להזכירכם: הכלה, ד"ר לפילוסופיה, גרושה ואם לארבעה ילדים).
את הכלה המסנגרת - דוברתו של הרוצח, אומנם כינו באותו בוקר באחת מתוכניות הטלוויזיה 'כוכבת לא מנוסה', אך זו ישר הניפה דגל אדום והתייצבה מבלי לחשוב פעמיים אל מול צבא הכתבים כדי להסתייע בשופרותיהם על-מנת להשמיע את קולו של אהובה הכלוא.
את יגאל אמיר אף אחד לא רוצה לשמוע אבל את ארוסתו כן ועוד איך, כי מה יכול להיות יותר מרתק ומסקרן מרומן פיקנטי המתנהל לו בינות לכותלי הכלא בין חבוש נצחי לבין ברייה חופשייה לכאורה?... ככלות הכל כולנו זוכרים את זינזאנה המיתולוגית של חיים בוזגלו, איך זו ריתקה אותנו אל המסכים בתהייה על קנקנן הכעור והנאלח של הנפשות הפועלות שחיפשו גאולה בדרך הביבים ואומנם גם הגיעו לשם (אך מבלי למצוא את ההיגאלות המיוחלת ויש לומר אפילו כי: ההיפך הוא הנכון).
והכלה, מיתממת ומתרוננת אל מול צהלולי המצלמות שפילחו את השקט היחסי של אלמוניותה, דליה רבין - בתו של רה"מ הרצוּח מתעלפת מבקשתו המחוצפת של הרוצח שהולמת בה ומהממת אותה ובעיתונים מזדעקות הכותרות: "לאהוב מפלצת" וכיו"ב.
ואני יושבת בביתי, המומה, לא מעזות מצחו של יגאל עמיר שמצא לו אישה לעקדה על מזבח גחמותיו הנצלניות כמו מן הסימפוזיון המטומטם, המעוול והצבוע של מקהלת קברניטי שב"ס, חברי הכנסת והציבור בכלל, שעכשיו ורק עכשיו נזכרו לפתע פתאום שאסור להתיר לרוצחים להינשא ולוּ משום שהתכלית שבענישתם היא הרחקתם והוקעתם מן החברה בעוד שנישואים הינם למעשה אקט של קירבה ושל חיברוּת.
וזה לא שאני מקטינה חלילה בחומרת מעשהו של יגאל עמיר, או ממזערת חלילה את האבידה הגדולה שנחלנו עם מותו של יצחק רבין שגם אני אהבתיו והערצתיו, אך מדוע אף אחד לא נזעק כשרוצחים אחרים, מתועבים לא פחות - אשר קצרו חיים יקרים (לא פחות) ביקשו אף הם להינשא ובקשתם נעתרה וזה מבלי שמָאן דהוּ יניד עפעף? האם מישהו נזעק כשהרצל אביטן ושמעיה אנג'ל ביקשו להינשא ואף עשו זאת יותר מפעם אחת בימי חלדם העלובים?
ועוד שאלה: האם מישהו היה חושב לעשות זאת אם היה זה אמנון כהן שדקר, חנק ושרף למוות את אשתו ושני ילדיו מבקש להתחתן ולהקים שוב משפחה במקום זו שהכחיד? האם מישהו היה חושב להזדעק אם היו אלו רוצחיו של אסף שטיירמן ז"ל ובהם רעי חורב וסיגלית חיימוביץ' מבקשים להינשא ולהקים בישראל בית בו יחכו להם בני-זוגם וילדיהם בעת שיצאו לחופשות מן הכלא, וזאת בעוד שדמיו של שטיירמן שחייו הצעירים נקטלו סתם כך בלי סיבה, זועקים מן האדמה כיוון שהוא עצמו לא יזכה לשאת אישה ולהוליד ילדים?
(ובאשר לרוצח רעי חורב הוא אגב, כבר נשא לו אישה ואף הוליד ילד עוד לפני שנגלה מעשהו, ואילו לשטיירמן המת כבר לא תהיה המשכיות אבל לחורב איש הדמים, שהחריב את חיי קורבנו וכתשם עד דק במוט ברזל - כן תהיה המשכיות ועוד איך).
ולכם "אבירי הצדק השמימי", פרנסי האגודה לזכויות האזרח, חיזרו בכם מן המכתב שכתבתם לעדנה ארבל פרקליטת המדינה בו בקשתם אותה לאפשר ליגאל עמיר להינשא בנימוק ש"ישנן זכויות שאינן נעצרות בשערי הכלא", שכן אני אומנם מסכימה אתכם שישנן זכויות כאלה [ובייחוד כאלה שהקיום תלוי בהן כגון: טיפול רפואי והזנה, וכן גם כאלה שהקיום אינו תלוי בהן, כגון: יחסי-מין (למי שכבר נשא אישה עוד קודם העבירה) ואפילו טובות הנאה כמו ביקורים או טלפון] וזאת למרות כל התחושות הרעות העולות מעצם הענקתן.
והרי, גם אם אנו חסרי-ברירה בעניין, חלה עלינו החובה להשלים השלמה סבילה עם מתן זכויות אלה ולו מתוך הנחה שאנו - המסכימים לכך עדיין עושים זאת מתוך אותה אמפתיה אנושית אותה חסרו אותם מרצחים בשעה שעשו את מה שעשו.
ואם לאותן חיות אדם ומליציהן יש על מה להלין, הרי שעליהן לזכור שדי להן והותר בהתקיימותן על-חשבון משלם המיסים (ואפילו אם חיותם בתנאי המאסר כרוכה בעליבות מסויימת).
ולסיום, אביע את תקוותי שאם אכן יצליח השב"ס לשלול את 'זכותו' של האסיר יגאל עמיר לחיי המשפחה אזי שומה על הנוגעים בדבר שזה תקדים גם לכלואים רבים אחרים מסוגו, שגם דמי קורבנותיהם כמו דמיו של רבין ז"ל - זועקים אלינו מן האדמה.
