מעמד מלא הוד של מתן התורה

כֹּהֵן מִדְיָן

זֶה מַנְהִיג עָם שָׁמַע וְהֶאֱמִין בְּבוֹרֵא עוֹלָם
שֶׁנָשַׁל עָם מִשֶּפֶל וְהֵרִים קַרְנוֹ קֳבַל עוֹלָם
יָצָא בְּגַאֲוָה לִקְרַאת מֹשֶׁה רֵַעֲיָתוֹ וּבָנָיו גָּם
כִּי שָׁמַע כֹּהֵן מִדְיָן שֶׁה' טִּבַּע פַּרְעֹה בַיָּם

מַה לָּנוּ כִּי נָלִין וּבְכַחַשׁ גָם לְהַטִּיל סָפֵק
וּמַדּוּעֵ נִדְרוֹשׁ אוֹת וּמוֹפֶת וּרְאָיִה לְסַפֵּק
עָתָה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל ה' מִכֹּל הָאֱלֹהִים
כֹּה אָמַר כֹּהֵן מִדְיָן וּמֵהֵר לִזְבּוֹחַ זְבָחִים

וְאַנוּ נְשַׁבֵּחַ ולא נְזַבֵּחַ לָאֵל עַל רוֹב טוֹבוֹ
שֶׁגְּמָלָנוּ בְּחַסְדּוֹ לְבָעֵר אוֹיֵב בּעוֹדוֹ בְּאִבּוֹ
אֵין לִבְטוֹחַ בִּנְדִּיבִים כִּי אֵין נָדִיב מִלְּבַדּוֹ
וְאִמְרוּ הוֹדוּ לה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ

ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלוהים אנשח אמת שונאי בצע

זה אשר יעץ יתרו למשה, כדי שיעשה משפט בין בני העם על-ידי נבחרים שיש בהם ארבעת המעלות: אנשי חיל יראי אלוהים אנשי אמת שונאי בצע. מדובר כאן בבני אדם ולא במלאכים ולא באנשים מתחסדים בעלי רוח הקודש. מדובר במנהיגות שתנהיג את העם לאלה נדרשו שתי המעלות או שתי התכונות הראשונות מבין ארבע המעלות: אנשי חיל ויראי שמים. מנהיגים אלה צריכים להתעלם מכל מחשבה זרה כגון: שמור לי ואשמור לך. בעלי תכונות אלו ינהיגו את העם בדרך הטובה שתשמור עליהם מכל רע, מנהיגים אלה אינם צריכים לחשוש, כל עוד יראת אלוהים או יראת שמים בלבם. אם נשוה את המנהיגים שהיו בהם שתי התכונות האמורות אל מנהיגי ימינו, היינו אומרים לאלה של ימינו כל שצריכים אתם להיות מצוידים בכוח עמידה מול לחצים, פיתויים והשפעה זרה. בשימכם טובת העם לנגד עיניכם אתם תצליחו והעם יצליח, כי כל מעשי מנהיגים אלה מיוסדים על יראת אלוהים-יראת שמים.

כיון שמנהיגי העם ביציאת מצרים משה ואהרן היו בעלי תכונות אלה, שמם יצא למרחקים ועמים רבים פחדו מן הכוח העולה שנאמר בשירת הים: שמעו עמים ירגזון חיל אחז ישבי פלשת אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל ישבי כנען, תפל עליהם אימתה ופחד . משה ואהרן נִחֲנוּ בתכונות אלו על כן הפילו על הגויים סביבם פחד ומורא. אשר לשתי התכונות הנוספות שיתרו מנה: אנשי אמת שונאי בצע נועדו אלו לשופטים שישפטו את העם. על-פי איזה דין ישפטו באה הפרשה ומביאה לנו את מעמד הר סיני שם היה המחוקק אלוהי עולם, שאמר דברו בעשרת הדברות אשר לפיהם שפטו השופטים, בלי משוא פנים וללא בֶצֵע.

עם ישראל יכול להתהדר בשופטיו כי במרוצת הדורות, הוכח שהשופטים אכן היו בעלי תכונות אלה: אנשי אמת ושונאי בצע. רק מעטים מבין השופטים במרוצת הדורות סרחו ועשו עַוֶל במשפט וגם לא היו שונאי בצע. הפרשה הזאת מציגה את האיש הַנָּכְרִי-יתרו באור חיובי שגילה תכונה שטוב לוּ אִמַּצְנוּ אותה גם בימינו, לשמוע ולהפנים ואפילו להודות בכך כפי שעשה יתרו לאחר ששמע את מה שספר לו חתנו משה: עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים כי בדבר אשר זדו עליהם.(יח/יא) לפי הפרשנות בכך נתגייר יתרו, כפי שקראנו ברות המואביה שאמרה לנעמי חמותה, "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". היא בכך נחשבה לגרת צדק, ומצאצאיה עתיד להולד המשיח . כך גם קרה אצל יתרו . ברם מראשית הפסוק שאמר: "עתה ידעתי.." זה מצביע על לבטים שהיו ליתרו בעניין האמונה באלוהים, רק כאשר שמע על אשר עשה הקב"ה לישראל הגיע להחלטה: עתה ידעתי ומה ידע יתרו קודם לכן? יש להניח שהאמין שיש אלוהים אחרים כגון אלוה של יתרו, אלא שהקב"ה "גדול מכל האלוהים" . אף על-פי כן זכה יתרו לפרשה משלו, שסייע למשה להקים כל מערכת האדמיניסטרציה והשיפוט זאת עשה לא מהשראה אלוהית אלא כבן תמותה רגיל אך חכם, שחזה בחתנו משה מנהיג עם ישראל כמנהיג למופת, אלא שראה צורך ליעץ לו איך לעשות זאת ולהשאיר מנהיג העם ועושה צדק במשפט.

התורה שבכתב והתורה שבעל פה

בפרשה זו בחלקה השני החל מפרק כ' ניתנות בו עשרת הדברות לישראל על הר סיני. את התורה בכתב, קבל משה בסיני וחכמים אומרים קבל אתה גם את התורה שבעל פה. ויש הסבורים כי התורה שבעל פה אף קדמה לתורה שבכתב. כי הרי בפרשת בשלח נאמר: "שָׁם שַׂם לו חֹק ומשפט ושם נִסָּהוּ" (בשלח טו/כח) והרי אז עוד לא נתנה התורה וגם שם לא נאמר לנו מה הוא החק והמשפט שֶׁשַּׂם שָׁם לו. מתברר כי על שמירת שבת כבר קראנו כאזר המטיר הקב"ה לישראל את המן, שם אמר להם אספו את המן יום ביומו ובהמשך אמר משה לעם: הוא אשר דבר ה' שבתון - שבת קדש לה (בשלח טז/כג). זאת עוד בטרם ניתנה תורה שבה נאמר: זכור את יום השבת לקדשו .. (כ/ח) כי על כן בל נאמר: דבר זה או דבר אחר לא כתובים בתורה, שכאמור התורה בעל פה קדמה לתורה שבכתב והלכה במרוצת הדורות והקיפה את כל הלכות החיים.

והנה בהגיע השיא כלומר המטרה המוצהרת בפני פרעה: שַׁלַּח עמי ויעבדני ובפועל הגיע העם אל הר סיני לעבוד את האלוהים ושם יקבל את התורה והלך עמה לאורך שנות ההליכה במדבר, ולבסוף הכניסה אתו לארץ היעודה. כאן מתעוררת שאלה מה מצא הקב"ה לתת את התורה לבני ישראל במדבר ולא בארץ ישראל. על כך נאמר: זאת מתוך כונה תחילה ניתנה בחוץ לארץ ודווקא במדבר. כי על המדבר אין זכות לשום אומה. המדבר מוגדר כשטח הפקר ואיננו חלק של ארץ מסוימת לעם מסוים, לא כל שכן לא ניתן לעם ישראל, הוא היה תמיד מחוץ לארץ שבה עתיד ישראל להתנחל.

במכילתא של רבי שמעון בר יוחאי במדרש נאמר: התורה ניתנה במדבר בשטח הפקר ויכול היה כל אדם או עם לבוא ולקחת אותה, ועוד אפשר לומר מה המדבר הפקר לכל, גם התורה הפקר לכל הרוצה בה יבוא ויקח אותה. ויש מקום לשאול האם העולם התרבותי לא קבל את התורה? והתשובה קבל ועוד איך קבל: להוציא את יום השביעי שבת קודש הוא לה' ולנו, כל יתר הדברות, הן בבחינת חוק יסוד אצל כל עם תרבותי. אשר ליום השבת שנקבע כיום מנוחה נתקבל על-ידי העמים כולם, אלא כל אמה בחרה יום אחר לשם לצון אפשר לומר: הנוצרים נחים ביום ראשון בטרם עבדו והמוסלמים נחים ביום ששי כי טעו בספירה.

עשרת הדיברות הם תמצית התורה

עשרת הדברות נאמרו בלשון יחיד ולזה יש הסברים אחדים: אחד ההסברים בגלל אמירתם לעם ישראל כי הרי הוא עם יחיד ומיוחד ואין שני לו. הקב"ה ראה בעם ישראל כבן לו ועל כן דבר אליו בלשון יחיד כּדַבֵּר אב אל בנו יחידו, מה עוד וישראל נעשו לב אחד ונפש אחת שנאמר: ויחן שם ישראל נגד ההר (יט/ב) ויחן זהו לשון יחיד. וטעם נוסף הוא שאכן קיום עשרת הדברות הוא בקיומם על-ידי כל יחיד ויחיד, ואין הרבים יכולים לבוא במקום היחיד. וכל יחיד חייב בקיום עשרת הדברות. ויש גם כונה לתת לכל אחד מישראל לחשוב שהשם מדבר אליו כאילו אין בעולם זולתו ללמוד, לעשות ולקים את כל דברי התורה. כל זאת כדי לתת לפרט להבין כי קיום מצוות התורה על-ידי אחרים אינו מוציא את הפרט בידי חובתו. מצאנו גם שנאמר ברוך אתה ה' נותן התורה ומצאנו גם: ברוך אתה ה' המלמד את התורה. בעניין זה פסק הרמב"ם ששני הנוסחים האלה מצויים בסידור התפילה עַיֵּן ב"ברכות השחר". אלא שנוסח נותן התורה הוא המקובל גם כברכת התורה לכל מי שעולה לתורה. לפי הרמב"ם הברכה צריכה להיות: ברוך אתה ה' נותן התורה. לדעתו מתן התורה (נותן התורה) כולל קריאתה ולימודה, כי ה' נתן לנו את התורה, וציוונו לְלָמְדָּהּ וּלְלַמְדָהּ. ולא לפי האגדה "כפה הקב"ה על ישראל הר כגיגית, אלא ישראל מרצונם קבלו את עליהם את התורה.

הַפְרָדַת רָשׁוּיוֹת הֵן בַּמֶּמְשָׁל וְהֵן בַּמִּשְׁפָּט
הִיא יִסּוֹד מוֹסָד שֶׁל אֱמֶת וָצֶּדֶק אֵין מִפְלָט
נֶלֵךְ אָנוּ בְּדֶרֶךְ הֵמֶּלֶךְ לֹא נִמְעַד וְלֹא נִכָּשֵׁל
כִּנְדּוֹד עַמֶּנוּ בַּמִּדְבָּר נִנְדּוֹד אַף אָנוּ וְנִתְחַשֵּׁל
בִּזְכוּת נְדִידַת עַמֶּנוּ לָחַם בְּעַמֵי מִדְבַּר וְגָבַר
גַּם אֶלֶּה הַקָּמִים עֲלֶינוּ נְבִיסֵם שׁוּב כּבְעָבָר
כִּי לְהִלָּחֵם בְּאוֹיְבִים שֶׁקָּמִים עָלֶינוּ נִגְזַר
נַעֲשֶׂה זֹאת בְּכוֹחַ הָאֱמוּנָה מִיָד בַּל נֵאָחַר