הרצוג משחק בנדמה לי גם בהצעתו לקיים בישראל עימות בין המועמדים לראשות
ממשלה - לדעתו - "כמו באמריקה...". יעני, אמריקה, מודל-העל של הרצוג למה שנחוץ ולמה בהחלט לא נחוץ.
עצם הרעיון שהרצוג שמעולם לא מילא תפקיד של שר בכיר בממשלה כלשהי, ובוודאי לא היה ראש ממשלה, יציב עצמו מול נתניהו כשווה מול שווה, הוא בדיחה רעה. כל מה שיכול הרצוג להציג בעימות כזה הוא דעות אישיות שלו, נתונים מפוברקים של יועצים וסיסמאות המכוונות להשפיע על דעת הקהל, גם כשאין בהן שום ממש. הצגה שכל כולה לנסות ולהציב אותו במעמד שווה-ערך לזה של נתניהו ערב הבחירות, משום שכך הוא מקדם את תדמיתו המנהיגותית באופן מלאכותי. מה שקשה להבין, הוא מדוע שנתניהו יסכים לשרת אותו בכך. ואת הצעתו המגוחכת הוא מציע כאשר בראש המפלגה עימה הוא מתיצב לקבלת אמון הציבור אין ראש אחד אלא הידרה דו-ראשית...; אז מי באמת יתיצב לעימות מול ראש הממשלה הטוען לכתר, הטוענת לכתר או מנגנון הרוטציה?!
אפשר לתמוך בנתניהו או ולהעריך אותו כפוליטיקאי שהיה ראש ממשלה יותר מכל פוליטיקאי אחר בישראל, למעט בן-גוריון הגדול. וגם אמירה זו עשויה להתישן אם ירכיב ממשלה בפעם הרביעית אחרי הבחירות הקרובות. ואפשר לבקרו מטעמים פוליטיים, אידיאולוגיים ואישיים, אבל אין ספק שיש רק מעטים מאוד בישראל שיודעים באמת במה מדובר והתנסו בכך כפי שהתנסה הוא. בכל מקרה, אין שוויון בתחום זה בינו לבין אף אחד אחר מהמתמודדים נגדו, והמציאות הישראלית הפוליטית אינה קובעת שיש רק שני מועמדים לראשות ממשלה בישראל, כפי שהדבר קיים בארה"ב. והואיל והבחירות שם הן אישיות וכאן הן מפלגתיות, רעיון העימות מופרך מיסודו עוד יותר. כל עוד מועמדים לתפקיד הביצועי הבכיר ביותר במדינה, אינם מתחייבים בפני הציבור לקיום מצע, או תוכנית פעולה קונקרטית היה ויבחרו לתפקיד, אין צורך בהצגות. כל עוד יכולות הביצוע בפועל של הנבחר תלויות במבנה קואליציוני מקרי ובהסכמים סמויים בין גושים ומפלגות, אין משמעות רבה מדי למה שהם מבטיחים, משום שאפריורי סביר מאוד להניח שלא יהיה להם מנדט לבצע זאת.
לכן, אמריקה כבודה במקומה מונח, ומי שרוצה ל"התפלל" לאמריקה שלוש פעמים ביום, מוזמן לעשות זאת על חשבונו, אבל
אין צורך בעימות טלוויזיוני בישראל כביכול על ראשות הממשלה.
אפילו בארה"ב לא הביאו העימותים למדינה תועלת של ממש, ומרבית הדברים שנאמרו בהם, נשכחו כמעט מיד לאחר תום העימות. גם כאשר קוימו שלושה סיבובי עימות במטרה לאפשר למתמודדים להתייחס לרוב הנושאים העקריים, רמת הדיון וההעמקה אינם מצדיקים את התרגיל התקשורתי. עבור הטלוויזיה, זה אירוע רב-הכנסות, בכך אין ספק.
בארה"ב, המועמד שלא נבחר בסופו של דבר לנשיא, נשכח מהתודעה מהר מאוד וכל מה שאמר היה לעוד פרק בספר ההיסטוריה, לרבות הדברים שבהם צדק הרבה יותר מיריבו. כך למשל היה בסוגיית המלחמה בטרור, ובמקום מלחמה נמרצת כפי שהציעו הרפובליקנים, הצליח הדמוקרט שנבחר לפתח ולטפח אירגונים חדשים נוסח דאעש, אם לא במעשה אזי במחדל, ולערער את היציבות יחב"לית ברצף של שגיאות במזרח התיכון בקידמת אסיה ובמקומות נוספים. המועמד שנבחר, הציד סדרת צעדים במדיניות הפנים שחלקם לא מומשו, ואלה שמומשו לא השיגו בדרך כלל את יעדיהם והטילו על ארה"ב נטל כלכלי אדיר, רב-שנתי, שגם רוב האמריקנים אינם ערים עדיין למלוא משמעותיהם. מה שהשיג הנבחר בתחום החברה והכלכלה הוא הגדלת השסעים הפנימיים, מחלוקת חריפה בשאלות ההגירה לארה"ב, התרחבות המתחים בין לבנים לשחורים, מחלוקת קשה בשאלת חוק הבריאות, משבר דיור מתמשך, חוב חיצוני ופנימי אדיר ואובדן ההגמוניה הכלכלית של ארה"ב לסין. רק בתחום יצירת מקומות עבודה חדשים, נכרת התאוששות בארה"ב בשנה האחרונה, אבל...
כאמור, העימותים לא הואילו דבר, לא קידמו דבר ובוודאי לא שימשו מנגנון סינון אפקטיבי לבחירת המועד הטוב ביותר לתפקיד נשיא ארה"ב. לכן, במקום עימותי סרק, הייתי מצפה לסדרת שיחות פומביות של כל מי שרואה עצמו מנהיג לאומי או מנהיג בפוטנציה, עם הציבור, שבהן יציג את האני מאמין שלו, את סדר העדיפויות של הנושאים העקריים לטיפולו היה ויעמוד בראשות הממשלה, ושל דרכי המימוש שהוא מציע לפתרון או קידום אותם נושאים. במילים אחרות: להפסיק להתייחס לציבור כאל עדר של שוטים, ולהתעמת ברצינות עם "תבונת ההמונים".
דווקא משום שהציבור הישראלי ביקורתי, ודווקא משום שהוא קצר רוח ולרוב נוטה לראות צל-הרים כהרים, והרים - כצל, ראוי שמי שמתימר להנהיגו ילמד להתנהל מול ציבור זה כהלכה. מצד אחד לומר מה יעשה ומצד שני יאמר מה לא יעשה, ובשני המקרים ינמק באופן רציונלי ואחראי. בארה"ב, אין ספק באשר לשאלה מי עומד בראש הרשות המבצעת. בישראל יש ספק רב לגבי השאלה מיהי הרשות המבצעת באמת - הממשלה, הפקידים, ביי המשפט, התקשורת לרבות הרשתות החברתיות או הביורוקרטיה. כל תהליך שיביא להבהרת סוגיה זו ולחידוד התהליכים שיחסלו את סימני השאלה ויבהירו את סימני הקריאה - רצויים; הגימיקים מיותרים!