הגעתו של ארקדי גיידמאק לכדורגל הישראלי הביאה לעליית מדרגה לכיוון אירופה מבחינת תקציבים. אבל לא רק. מבלי להתכוון יצר גיידמאק יריבות, הגובלת בשנאה, בין זוג מאמנים (אירופים) בכדורגל הישראלי.
יריבות שמזכירה את היריבות בין וונגר לפרגסון ולמוריניו, באנגליה. ובין קומאן לאבודאק בפורטוגל. יריבות שעוברת לעיתים לפסים אישיים. כגון העקיצות של מוריניו לכיוונו של וונגר, ובחזרה.
זוהי יריבות שהתקשורת והאוהדים אוהבים לדון בה, ולהעצים אותה.
אין הדבר דומה ליריבויות השקטות של הכדורגל הישראלי: שרף נגד קשטן, קשטן נגד לוני, אוחנה נגד גוטמן וכו'. אלו מעולם לא אופיינו בשנאה הדדית פומבית, או בהתרסה דו כיוונית. ותמיד נגמרו בסולחה מפוארת במסעדת "206".
והנה הגיעו שני מאמנים מאירופה, והם מראים לנו איך בונים יריבות לשמה, יריבות שתגרום, לדעתי, לעליית מדרגה בנאמנות של האוהדים לקבוצות, ובשאיפה תוביל גם לעליית רמת הכדורגל בישראל, ואיתה לעליית מספר הצופים במשחקים.
אנו נהיה עדים להתנצחויות בתקשורת של שני המאמנים, שיתנקזו למשחק ביניהם. כל שנותר לקוות הוא, שרמת המשחק תהיה דומה לרמת היריבות בין המאמנים: משחק ברמה של אירופה הגדולה,יונייטד נגד ארסנל. אבל נסתפק גם ברמה של אירופה הקטנה, פורטו נגד בנפיקה.
