עלינו להזעיק את מצפון האומות

כבוד נשיא המדינה, שמעון פרס,
יושב-ראש הכנסת, ראובן ריבלין ורעייתו,
נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש,
שרים, חברי כנסת,
כבוד הרבנים הראשיים ונכבדי העדות,
יו"ר מועצת יד ושם, הרב ישראל מאיר לאו,
יו"ר הנהלת יד ושם, אבנר שליו,
מושל וירג'יניה, טים קיין ורעייתו,
ניצולי שואה מהארץ ומחו"ל,
חסידי אומות העולם,
מכובדיי,


לפני חג הפסח האחרון הלך לעולמו גיבור יהודי - דוד פלונסקי זיכרו לברכה, הידוע כ"יורק", מוכר הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים בוורשה.

עם הקמת גטו ורשה, היה יורק רק בן ארבע עשרה. בין לילה הפך מילד למבוגר. הוא הבריח מזון לגטו ונחשף לסכנת חיים מתמדת.
יורק הצליח לשרוד. הוא עלה לארץ, נלחם במלחמת השחרור, הקים משפחה התיישב בקיבוץ מגידו. יורק שכל את בנו איתן במלחמת יום הכיפורים, אבל הוא מצא את כוחות הנפש להתגבר גם על אסון זה.
הוא המשיך לחיות, המשיך לבנות והמשיך להנחיל את מורשתו לאלפי בני נוער.

במידה רבה, סיפור חייו ופועלו הוא בבואה למעבר של העם היהודי מגלות לחרות: סיפור של סבל, גבורה עילאית, בניין ותקומה, סיפור של שכול, אמונה ועצמאות.

יורק אומנם שרד את התופת, אבל קרוב למיליון וחצי ילדים יהודים לא שרדו ונרצחו בשואה. אני חושב שהדעת האנושית אינה יכולה לעכל את הנתון הזה.

אנו תמיד רואים לנגד עינינו את הצילום המפורסם והמוכר של אותו ילד יהודי מבוהל, שמרים ידיים מול קני הרובים הגרמנים.
אבל הילד הזה היה רק אחד ממיליון וחצי ילדים. מיליון וחצי זוגות עיניים מבוהלות.

כל אחד מהם עולם שלם של תקוות וחלומות, של אהבת אם ודאגת אב, עולם שהתהפך בבת אחת לעולם של אימה, סבל ומוות.

כמה מהם הצליחו לשרוד חודשים ושנים, כשהם מסתתרים בבורות, ביערות, קופאים בשלג רעבים עד מוות. ילדים בני עשר, בני שתים עשרה, נמלטים כמו חיות בר נרדפות מן הציידים הנאצים שדלקו אחריהם כדי להורגם.

כמה מן הילדים מצאו מקלט בכנסיות ומנזרים, מנותקים מהוריהם נקרעים מגעגועים, ולפעמים מצאו מקלט בבתי אנשים נעלים, לא יהודים, חסידי אומות העולם, שסיכנו לא רק את חייהם אלא גם את חיי משפחותיהם, קורבן עילאי, כדי להצילם.

וחלק מן הילדים, כמו יורק, היו בהיפוך תפקידים לילדים המגינים על הוריהם. ילדים בני שמונה ותשע שסיכנו את חייהם מדי יום כדי להביא מזון לגטו המורעב, להביא פת לחם לאמא ולאבא. גיבורים קטנים שאיש לא העניק להם צל"ש.

רובם לא השאירו אחריהם לא שם ולא זכר. חיית הטרף הנאצית טרפה אותם ואת הוריהם, ואין מי שיספר את סיפור גבורתם.

אבל גם ברגעי הייאוש הנוראים ביותר בתולדות עמנו, גם ברגעים האחרונים של גטו ורשה, נלחמו צעירים יהודים מכל הזרמים מלחמת גבורה שאין שנייה לה בצורר הנאצי.

בכך הם סימנו את המהפך הגדול שעתיד להתרחש בגורל עמנו כמה שנים לאחר מכן עם הקמתה של מדינת ישראל והקמתו של צבא ההגנה לישראל.

קהל נכבד,
"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". הוא מצילנו מידם באמצעות רוח החיים המפעמת בעמנו ובבאי-כוחו - שופטים, נביאים, מלכים, מכבים.

אבל במקרה של השואה, ההצלה הגיעה מאוחר, מאוחר מדי, לשישה מיליון מבני עמנו. באוד המוצל הופחה להבה חדשה רק עם הקמת מדינת ישראל בארץ ישראל.

האנטישמיות היא תופעה היסטורית עתיקת יומין. אבל אם מישהו חשב שאחר זוועות השואה תופעה ממארת זו תיעלם מעולמנו, הרי היום ברור לצערנו שהוא טעה.

בצד הקידמה והנאורות האנושית, חוזרת ופורצת חשכת השנאה לעמנו ולמדינתנו.

בדורנו, כמה עשרות שנים בלבד אחר השואה, קמים כוחות חדשים שמצהירים בגלוי ובמצח נחושה על כוונתם למחוק את מדינת היהודים מעל פני האדמה.

ומהי תגובתו של העולם התרבותי? במקום הוקעה תקיפה וחריפה - אנחנו שומעים במקרה הטוב, קול ענות חלושה.

העובדה המצערת היא שבזמן שאנחנו מציינים את אירועי השואה, כאן ביד ושם, בירושלים, יש מי שבחרו להשתתף במפגן השנאה לישראל שנערך בשעות אלה ממש בליבה של אירופה.

מכאן אני פונה אליך, נשיא שוויץ ושואל אותך - כיצד אתה כראש מדינה נאורה יכול להיפגש עם מי שמכחיש את השואה, ומי שמייחל לשואה נוספת?

ובניגוד לכך, אנו מביעים את הערכתנו למדינות חשובות שבחרו להחרים את מפגן השנאה - ובהן ארה"ב, קנדה, גרמניה, איטליה, הולנד, פולין, אוסטרליה וניו-זילנד וכן לנציגי המדינות שיצאו מן האולם בזמן השמעת דבר השטנה של נשיא אירן.

עלינו להזעיק את מצפון האומות, עלינו לכרות בריתות, לקשור קשרים - אך מעל לכל עלינו לזכור שיכולתנו להדוף את הסכנות לקיומו של עמנו טמונה בעוצמת מדינתנו,בלכידותנו באחדותנו בשעת מבחן.

לא ניתן למכחישי השואה לבצע שואה נוספת בעם היהודי. זוהי המחויבות העליונה של מדינת ישראל, וזוהי המחויבות העליונה שלי כראש ממשלת ישראל.

מדינת ישראל היא המגן והתקווה של העם היהודי. בה אנחנו מקבצים את פזורות עמנו, בה אנו בונים ערים חדשות בארץ אבותינו, בה אנו יוצרים לתפארת עמנו ולאנושות כולה.

הישגיה של מדינת ישראל בכל התחומים - בתרבות, בטכנולוגיה, במדע, בחקלאות, ברפואה, בביטחון - הם הישגים פורצי גבולות. אנחנו אולי עם קטן במספריו אבל גדול מאוד בתעצומותיו.

מכובדיי,
לפני שש שנים, היה יורק, זכרו לברכה, אחד ממדליקי המשואות כאן ביד ושם. הערב, שישה ניצולי שואה, יבדלו לחיים ארוכים, ידליקו משואות זיכרון. לכל אחד מהם סיפור אנושי מרגש ותרומה לבנין העם והמדינה.

לממשלת ישראל מחויבות עמוקה אליכם, ניצולי השואה. בשנים עברו, לא תמיד ידעה המדינה לתת את המענה המיוחד הדרוש לכם. בשנים האחרונות השתנו הדברים. היום, אני מבקש להבטיח לכם שנמשיך להעניק טיפול הולם לצרכים המיוחדים שלכם.

אתם ההוכחה הברורה להתעלות הרוח היהודית. זו הרוח שבכוחה קמנו מגיא צלמוות, חזרנו למולדתנו ובנינו בה את חיינו.
כדברי הנביא זכריה:
"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת,
עוֹד תְּפוּצֶנָה עָרַי מִטּוֹב.
וְנִחַם ה' עוֹד אֶת צִיּוֹן,
וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם".