גלעדי בני אהובי,
היום יום ההולדת שלך. גם השנה לא קניתי מתנה, לא אפיתי עוגה, ולא תוכל לכבות את הנרות ולהביע משאלה.
הגעגועים עזים וכואבים יותר מיום ליום, אבל אנחנו לא חוסכים מעצמנו דבר כדי להחזיר אותך הביתה. גלעדי, האם אתה שומע אותי? גלעדי, האם אתה יודע שמדינה שלמה מגויסת הלכה מאחורינו למען שחרורך. צעדנו מביתנו במצפה הילה עם עוד אלפי אנשים עד ירושלים, לאוהל המחאה מול מעונו של ראש הממשלה. מאז שהגענו לירושלים אנו מוקפים באזרחים תומכים מכל רחבי הארץ ומהעולם שמרעיפים עלינו אור ואהבה, המדגישים את המקום החשוך בו אתה נמצא לבדך.
בני היקר, פעם נוספת, אנחנו מבקשים סליחה. סליחה שעדיין לא הצלחנו לשחרר אותך, וזה כבר יום הולדתך החמישי בשבי. היום אני מבקשת למענך משאלה אחת, שלא יכבה נרך, שתשאר בריא בגופך ובנפשך ושתחזיק מעמד. אנחנו עושים כל שביכולתנו כדי שהמשאלה תתגשם אך הדבר בעיקר בידי ראש הממשלה המתגורר כאן ממול.
כאשר אתה, גלעד, נקראת לשרת את המדינה - עשית זאת מתוך אמונה מלאה שעליך לתרום את חלקך, ובעת מצוקה ידאגו גם לך. כך חונכנו אנחנו, כך חינכנו אותך גלעד.
דוד בן-גוריון טבע את המשפט "תדע כל אם עבריה שמסרה את גורל בניה לידי המפקדים הראויים לכך", לא "חיי בניה" אלא "גורל בניה". אני, אם עבריה, מבינה זאת עד תום, גורל בני בידכם, ואינכם עושים דבר. לא לזה התכוון בן-גוריון.
נבחרי העם, קומו והתעוררו לפני שיהיה מאוחר!
גברת נתניהו, עלית לכותרות בדאגתך הכנה לילדי העובדים הזרים, זה אנושי ונוגע ללב, וגם ליבי יוצא אליהם. אבל הרשי לי להזכיר לך ילד, שהוא כבר בחור צעיר, שיותר מארבע שנים כלוא בבור בעזה, את צעקתו את שומעת? את כאבו את חשה? צעקתו מגיעה מעזה הקרובה - רחוקה עד לסף דלתך . אל תנעלי אותה!
ואתה, אדוני ראש הממשלה, מר
בנימין נתניהו, הפגן מנהיגות חזקה, קבל החלטה אמיצה טרם צאתך לשיחות השלום בוושינגטון. שחרר את גלעד לפני שיגמר הזמן, לפני שיתרוקן שעון החול של גלעד.
גלעדי, אני שולחת לך מכאן אלפי נשיקות, אני עוטפת אותך בחיבוק מלטף מלא חום וגעגוע.
הייה חזק גלעד שלי ואל תישבר.
אוהבת ומתגעגעת,
אימא
