פראיירים למען עם ישראל

אדוני יושב-ראש הכנסת, אחיותי ואחי חברי הכנסת,

יום אחד כשהייתי ילד, בערך בן 10, באחת הארוחות שני האחים שלי ואני דיברנו על חבר מהשכונה וכינינו אותו "פראייר". אימא שלי, שהיא עולה מארצות-הברית, לא הכירה את המושג והיא שאלה אותנו במבטא שלה: מה זה "פראייר"? אמרנו לה: אימא, איך את לא יודעת? פראייר זה אחד שעוזר, נותן לאחרים, ולא מקבל בתמורה שום דבר. ואמי הטובה נזפה בנו ואמרה, עוד פעם במבטא הכבד: אם ככה, אז פראיירים הם טובים ואני רוצה שאתם כל החיים תהיו פראיירים.

הרי אימא ואבא עזבו את החיים הטובים בארצות-הברית ובאו להקים בית בארץ ישראל, בלי שידעו מילה באנגלית. לא מאילוץ, אלא מאידיאולוגיה. הם לא באו לקבל, הם באו לתת. הם באו להיות פראיירים, כמו החלוצים, כמו מייבשי הביצות, כמו לוחמי תש"ח, כמו הלוחמים שמסיירים ממש בשעה זו לאורך גבול הלבנון ובקדמת סיני. כל אלה הפראיירים שמקיימים את מדינת ישראל. אימא ואבא חינכו אותנו להיות פראיירים ולעשות את הדבר הנכון, גם אם זה כרוך במחיר אישי.

חברי חברי הכנסת, בואו אנחנו, הפוליטיקאים, נהיה פראיירים למען עם ישראל. היכולת שלנו, חברי הכנסת, לחולל שינוי בישראל תלויה בכך שנסכים להסתכן ולשלם מחיר אישי למען דברים שאנחנו מאמינים בהם. נפלה בחלקנו ההזדמנות של פעם בדור לחולל שינויים שתמיד חלמנו עליהם. בפעם הראשונה יש 47 חברי כנסת חדשים. זה יוצר תמהיל של נבחרי ציבור חדשים וישנים או ותיקים שהם לא כבולים בבליל מחויבויות - לקבלני קולות, לטייקונים, לוועדי עובדים, וגם לא לקיבעון מחשבתי.

אנחנו יכולים לייצר שותפויות שחשבנו בעבר שהן בלתי אפשריות כדי להביא לעם ישראל הישגים שנראו לנו עד כה בלתי אפשריים. הציבור הישראלי מצפה מאתנו שנבוא עם סכין בין השיניים ונפרוץ דרכים חסומות, שיקום פה דור מנהיגות שלא מפחד.

רבותי, אנחנו נמצאים היום במזלג דרכים גדול, בצומת "טי" היסטורי. זו הבחירה שעומדת בפנינו: האם נפחד או נעשה. למשל, כולם יודעים שכדי להוריד את יוקר המחיה חייבים לייצר תחרות במשק על-ידי העברת חוק הריכוזיות. אני לא שונא טייקונים אבל אסור שעלות המחייה שלנו תיקבע בידי מספר קטן מאוד של בעלי הון שמחזיקים בתיאטרון בובות את החוטים של כמה בובות ביחד, שמחזיקים כמה מהגופים והעסקים השולטים על חיינו ביחד. זה מסוכן. תיאטרון הבובות הזה מייצר חוסר תחרותיות וקושי כלכלי, מייצר פגיעה בשכבות הביניים ובשכבות החלשות, וכל מה שצריך לעשות, או כל מה שצריך, זה אומץ כדי לעצור את זה. זה צריך לקרות כאן ועכשיו. הצעת החוק, חוק הריכוזיות, מוכנה וממתינה להעברה. בואו נעביר את החוק הזה מיד. ממש עכשיו. בואו נפיג את העול המיותר שנושאים אזרחי מדינת ישראל.

ועוד דוגמה. כולנו יודעים שמונופול הנמלים פוגע אנושות בצרכני ישראל כולם. כולנו משלמים את המחיר שהם תופסים אותנו. יש ועדים חזקים שמחזיקים את כל המדינה כבת ערובה ומשביתים נמל במשך יומיים, רק לפני שבועיים, בגלל שטויות, בגלל עוזרת של חבר של יושב-ראש הוועד. זה במדינת ישראל. ספינות מחכות בלב ים בעלות יומית של מיליון שקלים ליום אבל אף אחד לא מוכן להתעסק אתם כי זה כרוך במחיר פוליטי. יושב-ראש הוועד אולי ייצא בקמפיין על הראש שלך או ישבית את המשק ואז כולם יגידו "אתה אשם". אז יש לי רעיון, בואו נעשה את זה ביחד. לא לבד. מי שלבד עושה יחטוף, ביחד נפזר את המכה בין כולנו אבל נעשה מה שצריך. בואו נעז.

כולם יודעים שיש אובדן ערכים במערכת החינוך, שאיבדנו את הכבוד למורים, שקידשנו את זכויות התלמיד ושכחנו את חובותיו. זה "משגע" אותי, הדבר הזה. אנחנו כולם סביב הילד, ומה עם החובות לילד? אני, כשגדלתי, קמתי כשנכנס מורה לכיתה. הילד זה חזות הכול, הערכים של הילד, לא הפינוק של הילד. אבל מי רוצה לצאת נגד תרבות ה"בא לי"? תרבות ה"בא לי" זה צמד מילים שאני לא מרשה לילדים שלי לומר בבית. תגידו "אני רוצה", אל תגידו את המילים "בא לי". תרבות ה"בא לי" שתפסה אחיזה בישראל, גם זו חובתנו.

חברים, בואו נודה על האמת, שירותי הדת בישראל הפכו למכונת ג'ובים ענקית שיוצרת ניכור. אין מה להתפלא שרבע מהזוגות מתחתנים מחוץ לרבנות. בואנו נעז ונהפוך את שירותי הדת בישראל למוקד שיאיר לכל עם ישראל את היהדות האמיתית, לא דבר מלאכותי. אנחנו חייבים להביא את היהדות היפה לכל עם ישראל. אם לא יידע כל ילד במדינה מי היו אבות האומה, אברהם, משה, דוד, ומי היו גיבורי ישראל כמו יוני נתניהו, חנה סנש, יהודה המכבי ורועי קליין, מה זה קידוש ושבת ואיך אומרים "שמע ישראל", אנחנו נהפוך את הדור הבא לדור ללא מצפן, ללא דרך. בואו נחזיר את החינוך היהודי ציוני לכל ילדי ישראל. אלה לימודי הליבה שלנו, של הישראלים, לא פחות ממתמטיקה ואנגלית. זאת לא משימה דתית, זאת משימה ישראלית, של כולנו.

אנחנו חייבים לבחור בדרך של אמונה בצדקת דרכינו, לדעת שאדמת אבותינו היא לא פיסת נדל"ן ואין לי שום צורך לדבר על עומק גיאו-אסטרטגי כדי להסביר למה היא חשובה לי. אני גר ברעננה, מרגיש בטוח כשאחים שלי שומרים עלי מהרי בנימין והשומרון. אין מקום בחלקת האלוהים הקטנה שלנו למדינה נוספת. אבל אני מבין, זה בוויכוח. אבל, חברים, לפני כל דיון על שטחים צריך לומר את המשפט הפשוט: ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. עכשיו אפשר להתווכח.

כן, זה נכון, חברים, שלא על הכול אנחנו מסכימים, אבל אתם יודעים מה? על 70% מהדברים 70% מעם ישראל כן מסכימים, אז בואו למען השם נעשה את ה-70% שאנחנו כן מסכימים ונתווכח על היתר, ורק פחד עוצר אותנו מזה אז בואו לא נפחד. באנו לארבע שנים, בואו לא נחשב את המשמעויות הפוליטיות של כל מהלך בעניין הזה כאילו אין מחר. בואו פשוט נעשה הכי טוב שאנחנו יכולים בתקופה הקצובה לנו ונקווה לטוב בצד הפוליטי.

בכנסת הזאת, כאמור, יש תמהיל מיוחד של חברי כנסת חדשים וותיקים שהם לא מחויבים לאף אחד חוץ מלעם ישראל, לציבור הישראלי כולו, דתיים, חילונים, יהודים וערבים, כל עם ישראל וכל הציבור הישראלי. אם לא ננצל את ההזדמנות הזאת לעשות את הדבר הנכון לא תהיה לנו עוד הזדמנות. זה פעם בדור, קונסטלציה כזאת.

ויש לנו גם, רבותי, הזדמנות היסטורית להביא לשיתוף אמיתי בנטל בין כל חלקי החברה הישראלית. אבל כדי לחולל את השינוי חייבים לאמץ שלושה עקרונות: ראשית, לימוד תורה הוא אינטרס קיומי לאומי של כל עם ישראל. הוא לא תבלין. לימוד תורה זה לא יידישקייט. הוא גם לא אינטרס של החרדים או הדתיים בלבד אלא של כולנו. כמו שיישוב הנגב הוא לא אינטרס של תושבי דימונה וירוחם אלא לכולנו יש אינטרס שהנגב ייושב, כך גם לימוד התורה. לימוד התורה הוא מה שקיים אותנו, את העם היהודי, 2,000 שנים בגלות.

אבותינו, שהיו פזורים במאות מקומות ברחבי העולם, בפס במרוקו, בצנעא שבתימן ובליטא בפולין, למדו את אותה תורה וכך שמרו על הזהות שלהם ולא נטמעו ונעלמו. היוונים העתיקים כן נעלמו, הרומאים העתיקים התפוגגו להם, האיטלקים היום הם לא צאצאי הרומאים, לא מדברים אותה שפה. אותו דבר המצרים, המצרים העתיקים התאדו להם גם. רק אנחנו, היהודים, נשארנו בזכות התורה. אנחנו מדברים את אותה שפה כמו אבותינו פה ממש לפני 3,000 שנה, חיים באותה ארץ, מאמינים באותה אמונה.

אם היו זורקים אותי ב"מנהרת הזמן", הייתה פעם תוכנית כזאת, אחורנית 3,000 שנה, אחרי כמה ימים שהייתי מסתדר עם ה"וילך" - הלכתי, הייתי מסוגל להבין את השפה. זה דבר מדהים. אין אף מקום בעולם שאפשר היה לעשות את התרגיל הזה ולהצליח. דבר מדהים. לולא התורה לא היינו כאן, ללא התורה לא נהיה כאן. בשואה, יחד עם רצח של 6 מיליוני היהודים באירופה, גם עולם התורה נמחק כמעט לגמרי. לאחר השואה עצם המשכיות עולם התורה הועמד בספק, בסכנה. עם קום המדינה החרדים נרתמו לשקם את עולם התורה והגיעו להסכמה מול דוד בן-גוריון שהבין את החשיבות ההיסטורית. הוא שחרר 400 לומדי תורה על-מנת לבנות מחדש את העולם שהושמד, שהוחרב. היום עולם התורה בישראל הוא עולם מפואר שמגדל דורות של תלמידי חכמים.

העיקרון השני שנעמיד למול עינינו הוא שהחרדים הם אחינו. אתם אחינו. זה ציבור מופלא, לא סוציומטים. חיים חיי מסירות נפש וחסד למען אידיאל התורה. אבל העיקרון השלישי הוא שהמצב הקיים לא יכול להימשך. 400 לומדי התורה של שנות ה-50' טיפסו היום ל-50,000-60,000 וכולנו יודעים, גם אתם, אחי החרדים, יודעים שלא כולם לומדים תורה. חלק ניכר מהציבור שלא מתגייס גם לא לומד תורה. בכיתות א' של היום 30% מהתלמידים הם חרדים, לא ייתכן שהם לא ישרתו בצבא, לא ייתכן שהם לא יישאו בנטל הכלכלה.

אתם יודעים, מדינת ישראל זה כמו אלונקה, מסע אלונקות, שבהתחלה יש שמונה חיילים יוצאים במסע ואחד על האלונקה, אחר כך אחד נפצע אז אנחנו כבר שבעה סוחבים את האלונקה ושניים למעלה, ושישה ושלושה, ואנחנו כרגע סביב החמישה סוחבים, שזה מעט מאוד כי יש רק אחד שאיכשהו, וארבעה כבר על האלונקה, אנחנו מטים לנפול. זה לא יחזיק.

האלונקה הלאומית שנקראת מדינת ישראל עומדת ליפול. אחיי החרדים, גם שירות בצבא הוא מצווה. הגנה על המולדת שלנו, שמירה על הילדים שלנו, ורעות - הם הם קיום התורה.

שרתתי עם אחים יקרים שידעו ללמוד תורה וגם לסחוב אלונקה, לפתוח דף גמרא וגם להסתער בשדה הקרב. לא ניתן שישתלחו באחיי החרדים, גם לא אתן שייפגע עולם התורה ששוקם אחרי חורבן השואה. אבל גם לא אסכים לכך, שרק באוכלוסיה מסוימת אימהות לא יישנו בלילה מדאגה לגורל בניהם. אנחנו אחים לשמחות אך צריכים גם להיות אחים לדמעות. אין דרך אחרת. מה שהיה לא יהיה.

חברי חברי הכנסת, כשהייתי ילד קינאתי בדורות הקודמים, קינאתי בחלוצים – שלמדנו בשיעור מולדת - בדוח תש"ח, במפריחי השממה בנגב, במשחררי ירושלים. תמיד שאלתי את עצמי, מה נשאר לנו, בדור שלנו - שנות ה-80, הייתה מוזיקה די גרועה. אני אענה בשיר שכתב נתן אלתרמן, שלא פורסם בחייו אלא רק אחרי מותו והשיר נמצא על-ידי בתו, המשוררת תרצה אתר, זכרה לברכה. השיר מתאר או שואל שאלה איך אפשר להכריע את מדינת ישראל, איך אפשר אחרי כל המלחמות, להכריע את מדינת ישראל?

"אז אמר השטן, הנצור הזה" – זאת אומרת מדינת ישראל - "איך אוכל לו/" איך אני יכול לגבור עליו? "אתו האומץ וכשרון המעשה/ וכלי מלחמה ותושייה עצה לו./" זאת אומרת, יש להם 16F ואת 8200. "ואמר: לא אטול את כוחו/ ולא רסן אשים ומתג/ ולא מורך אביא בתוכו/ ולא ידיו ארפה כמקדם/". אני לא יכול להפחיד אותם, את החבר'ה האלה. "רק זאת אעשה: אכהה מוחו/ ושכח שעמו הצדק/". הדרך היחידה להכריע את מדינת ישראל היא לא בשדה הקרב. רבותי, ראיתי את זה בלבנון השנייה, לא הייתה שם בעיה טקטית, לא הייתה שם בעיית תחמושת, הייתה בעיית רוח לחימה, הבנה למה אנחנו נמצאים במדינה הזאת.

ולכן התשובה של מה המשימה שלנו, רבותי, אחי ואחיותיי, משימת הדור שלנו היא להתאחד ולהחזיר את הנשמה היהודית למדינת ישראל. תודה רבה.