אודי סגל מקדיש את טורו האחרון ב
מעריב להסכם המתגבש, או שלא מתגבש, או שמתגבש לאיטו, או שמתגבש תוך המתנה לנשיא הבא, בין ישראל לארצות הברית בדבר הסיוע הביטחוני.
מעניין כיצד שני פרשנים שונים (אודי סגל,
בן כספית וקרולין גליק) צופים באותן עובדות, אך פרשנותן אחרת: מן הטור של קרולין גליק משתמע כי התרגילים המסריחים (לשיטתה) ש
ברק אובמה עוקץ אותנו באמצעותם, הם הם הנקמה של אובמה אשר ישראל כה חרדה ממנה: נקמת הרגע האחרון של ברק אובמה, שכולם מצפים לה על-רקע תמיכתו של
בנימין נתניהו במיט רומני בבחירות 2012, שכידוע הוא הצ'ילבה של ברק אובמה, כמו גם על נאומו של נתניהו בקונגרס: בעוד שלשיטת גליק, אובמה מעניש אותנו באמצעות ההסכם הגרוע הזה (משתמע מדבריה), לשיטת סגל, לישראל יש את החוצפה להתייחס אל ההסכם כאל, לדבריו "מתן ומתן" או במילותיו:
"מתן ומתן, ולא משא-ומתן, כי ישראל אינה נותנת דבר בתמורה. יותר מזה: ישראל אפילו לא מבטיחה להיות נאמנה לכל נשיא ולא לתקוף אותו בבוטות. להפך, זה נשמע כמו "אתה תיתן לנו סיוע ואנחנו ניתן לך על הראש מתי שנרצה".
בנקודה הזו, אני חייבת להסכים עם גליק, שגורסת שההסכם לעשור הקרוב הוא לרעתנו, משום שהוא ממוסס מפורר ומנפנף את התעשיה הביטחונית הישראלית, בכך שהוא אוסר על שימוש בכ-25% מן התקציב לצורך רכישת נשק מן התעשיה הביטחונית הישראלית: הדבר, כפי שגורסת גליק בצדק, ימוטט את התעשיה הביטחונית הישראלית, ויגביר את התלות המדינית בארצות הברית כתוצאה מכך:
אני לא מסכימה עם פרשנותו של סגל כי זה מתן ומתן. התעשיה הביטחונית האמריקנית מרוויחה. התעשיה הביטחונית הישראלית מפסידה. אבל את ההפסד הזה, כפי שטען בן כספית בטורו, גרם ביבי, שדחה את ההצעה כשהיא הייתה מצוינת, ונתן לה להתקרר ולהידרדר למצבה המביש כיום.
סגל גם מספק הסבר מעניין להתעקשות של ביבי שלא לקבל את הסיוע מייד כשהוצע, לאחר חתימת הסכם הגרעין עם אירן: לשיטת סגל, נכון שאז יכול היה להתקבל סיוע רב יותר בתנאים משופרים יותר (לא אלו הגרועים שמצביעה עליהם גליק), אבל, פירוש קבלת הסיוע מייד לאחר חתימת הסכם הגרעין עם אירן, היה, לשיטת ביבי, משדר "חותמת כשרות ישראלית" להסכם, ואת זה, מבחינה עקרונית, כך לשיטת סגל, ביבי לא היה יכול לשאת.
נכון, מסביר סגל, שזה לא רציונאלי מבחינה כספית גרידא למשוך את ה"היעתרות" לסיוע בכמה חודשים, תוך שהתנאים מצד ארצות הברית נהיים קשוחים יותר, מחד-גיסא, אבל מבחינה עקרונית, הוא מסביר, ביבי לא יכול היה להצטייר כמי שנתן חותמת כשרות ישראלית-יהודית להסכם עם אירן. (ממליצה לקרוא את טורו של בן כספית, שנוזף בנתניהו על התעקשות על מה שנתפס בעיני כספית כעקרונות סרק, תוך מכירת האינטרס של ישראל).
סגל מסביר שעל אף התנגדותם של
משה כחלון,
אביגדור ליברמן, ראובן ריבלין ונפלתי בנט למשיכת ההסכם, מתוך תקווה שיתכן שהוא ייחתם עם הנשיא הבא, ביבי חושב שהוא יודע מה שהוא עושה: אבל כאן היא הטעות, לעניות דעתי:
נכון, כמו שמסביר סגל, שיתכן שהנשיא הבא יהיה דונאלד טראמפ, ואז, לשיטת סגל, הסיוע יגדל, אבל, מזהיר סגל, שהנשיאה הבאה יכולה להיות הילארי, וזעם הדמוקרטים על נתניהו שמנסה לבחוש להם בקלחת הבחירות כל פעם מחדש (לדוגמה באמצעות תמיכת
שלדון אדלסון בטראמפ) יכולה לבוא לידי ביטוי בקיצוץ חד בסיוע. או כמו שאומרת גליק: אנו מדינת חסות.
ובכלל, אולי רצוי להעיר שהגם שטראמפ עושה רעש וצלצולים של פרו ישראל, יש לזכור כי הוא הציע לבטל את הסיוע הביטחוני, ובכלל, הוא דוגל בבדלנות של ארצות הברית, כך שאישית לא הייתי ממליצה לביבי להמתין לטראמפ. טראמפ הוא איש לא צפוי: כשמשתתפים בעצרת שלו היכו מפגינים, טראמפ הבטיח לכסות את העלויות המשפטיות של הסיפור הזה, וחזר בו מכך אחר כך. אין להאמין להבטחה של טראמפ לסיוע ביטחוני מוגדל לישראל. אני מצטרפת לעצה של בן כספית, ביבי צריך לקחת מה שיש עכשיו, כי הוא זה שגרם להצעה להידרדר.