חמי שלו מ
הארץ מקדיש את טורו השבועי למופע האימים של
בנימין נתניהו בפני כלי התקשורת. הוא כותב:
"מקצת מעמיתי התרשמו שנתניהו מקרין נחישות ועוצמה; בעיני היה בו משהו עצוב ורעוע. הם היו מרוצים, ואני נותרתי הלום.
לא נראה לי הגיוני שראש ה
ממשלה מקדיש עשרות שעות לתוכחות חוזרות ונשנות על ביקורתה הלא מוצדקת של התקשורת עליו, לדעתו, ועל שבחיה המעטים מדי לפועלו. קשה לקלוט מה מביא אותו לפרט ולהדגיש לא רק את הישגיו הגדולים אלא גם את אחרון מהלכיו הזניחים והנשכחים. מי יעץ לו לצטט את עצמו באריכות מתוך פרוטוקולים, עד שעיני שומעיו מזדגגות. מה גורם לו להתרוצץ כאחוז תזזית מהכיסא ללוח, מהלוח לכיסא, להתהלך במהירות הלוך ושוב ולנופף בעצבנות בלייזר הירוק שמחובר לידו: גם שפן של אנרג'ייזר נראה עייף לצדו. מתי נתניהו הפך לאיש של "אני ואני ואני", ואיזו סתירה יש בין רברבנות ה"אני ואפסי עוד" הקוסמית שלו, לבין הצורך הפתטי לשכנע את אחרון המפקפקים שהוא בעצם גדול.".
שלו סבור שהתמהיל המורכב מן העלבון הצורב שחש ביבי מצד התקשורת, עלבון שהוא טורח להפגין, לצד האובססיה להסביר לתקשורת את מהלכיו, בכל דרך כולל בטוקבקים בפייסבוק, הוא פתטי.
שלו תוהה: "כיצד קורה שראש ממשלה שנבחר כבר ארבע פעמים לתפקיד, שמלבד דוד בן-גוריון מכהן תקופה ארוכה יותר מכל קודמיו בתפקיד, ששולט שלטון ללא עוררין בפוליטיקה המקומית ושאין לו באופק אף מתחרה המתקרב לקרסוליו, מתנהל כילד בכיין שצועק מדי יום לקחו לי, שתו לי ואיש לא אוהב אותי, למרות שאימא אומרת שאני ילד כזה מוצלח."
ההשערות של שלו משעשעות למדי, ומומלץ לקרוא אותן בטורו, אך השורה התחתונה היא שבעיני שלו (כמו גם בעיני פרשנים אחרים), התנהגותו של ביבי פתטית.
