סימה קדמון מ
ידיעות אחרונות מקדישה את טורה השבועי ב"מוסף לשבת" לפן האישי של
שמעון פרס, מאחורי הפאסון הפוליטי. היא כותבת:
"בכל ההפסדים שלו, והיו לא מעט כאלה, הוא לא סיפק מעולם כותרות שהביעו את רגשותיו. להפך. הוא תמיד הזדרז לטלפן, לברך, להביע תמיכה - ולהמשיך הלאה באותה אינטנסיביות בלתי נתפסת. רק פניו הסגירו את מה שעובר עליו. בעניין הזה הוא היה כספר הפתוח.
מי שראה אותו ביולי 1994 על מדשאות הבית הלבן, ובאותו הערב בקוקטייל שערך הנשיא קלינטון לכבוד המלך חוסיין וראש ממשלת ישראל רבין - לא יכול לשכוח את מראה פניו של פרס. את המבט בעיניו. שנה קודם הוא ליווה את רבין אל הבית הלבן חתימת
הסכם אוסלו שהוא, פרס, היה מולידו. עכשיו הוא ליווה אותו לחתימה על ההסכם עם הירדנים.
שבע שנים קודם, במהלך פגישה חשאית בלונדון, חתמו הוא והמלך חוסיין על הסכם שנועד לקדם את האופציה הירדנית, שראש הממשלה דאז,
יצחק שמיר, טירפד. פעם אחרי פעם נאלץ פרס לראות את פירות חזונו ופועלו נקטפים על-ידי מישהו אחר".
קדמון מתארת את הטרגדיה של פרס, האיש שהעולם העריץ, אבל יכול היה להיפגע משורה בעיתון, או מתבוסה מקומית ליריב פוליטי. זו טרגדיה של מי שזכה במותו לאהבה אשר כה השתוקק לה בחייו.
