ארה"ב זקוקה לגישה חדשה כלפי
קוריאה הצפונית, לאחר שזו ביצעה ניסוי מוצלח בטיל בליסטי שלדבריה מאיים על כל נקודה בארה"ב – טוען בניו-יורק טיימס (29.7.17) ג'יי לפקוביץ, שהיה שליח האו"ם לזכויות האדם במדינה בשנים 2009-2005.
שוב לא מדובר בתעמולה, אלא באחת הבעיות המרכזיות המונחות לפתחו של ממשל טראמפ, סבור לפקוביץ. אלא שלמרות הרטוריקה התקיפה של הבית הלבן, דומה שמדיניותו של הנשיא
דונלד טראמפ אינה שונה משל קודמיו. עובדה: עם כל ניסוי נוסף, קים ג'ונג און מתקרב עוד צעד לסיאטל ולסן פרנציסקו.
השינוי המרכזי הנחוץ הוא נטישת מדיניות "קוריאה אחת", אותה אימצו כל הנשיאים מאז סיום מלחמת קוריאה ב-1953, מציע לפקוביץ. למעלה מ-60 שנה תומכת ארה"ב באיחוד שני חלקי חצי-האי בראשותה של
קוריאה הדרומית – וזה כמובן עומד בניגוד מוחלט לאינטרס הסיני של הפחתת ההשפעה האמריקנית באסיה.
אין שום סיכוי שסין תסבול על גבולה את קיומה של מדינה דמוקרטית, בעלת שוק חופשי ובת-ברית של ארה"ב. למרות עוצמתה הכלכלית והצבאית, לארה"ב כמעט ואין השפעה על קוריאה הצפונית, בעוד לסין יש השפעה שכזאת בתור השותפה לשני-שלישים מהסחר שלה. לכן, הדרך לפתרון את משבר קוריאה הצפונית עוברת דרך סין.
האתגר של טראמפ הוא לשכנע את סין, ששינוי במשטר בפיונגיאנג – או לפחות מגבלות רציניות על השאיפות הגרעיניות שלו – יהיה לטובתה של בייג'ינג. בלא אסטרטגיה כזו, יש לטראמפ רק שתי אפשרויות ושתיהן גרועות: להשתמש בכוח נגד קים או להגביר בצורה משמעותית את הנוכחות הצבאית של ארה"ב בחצי-האי וביפן. האפשרות הראשונה תערער את היציבות באזור ותגרום למיליוני צפון-קוריאנים לחפש מקלט בדרום וביפן. לאפשרות השנייה יש מחיר פוליטי כבד – גם משום שסין תגיב בחריפות על צעד שכזה וגם משום שהנשיא הטרי בסיאול, מון יא-אין, מתנגד בתוקף להצבת מערכת טילי THAAD בארצו.
האפשרות הגרועה ביותר היא לא לעשות דבר – כפי שנהגו קודמיו. התוצאה הייתה, שבמוקדם או במאוחר יפתח קים טיל בליסטי אמין עבור הארסנל הגרעיני המתרחב שלו. וזה יהיה איום משמעותי לאמריקנים, ולא רק לאלו החיים באלסקה – מזהיר לפקוביץ.
האפשרות הנכונה, כואבת ככל שתהיה, היא לשאת ולתת עם סין בשיטת המקל והגזר. הגיעה השעה להציע לסין גזר אמיתי בדמות ויתור על איחוד הקוריאות, וכך לא תהיה סין תלויה בשימור משטרו של קים להבטחת האינטרסים שלה באיזור. זאת ועוד: קוריאה הדרומית אומנם משלמת מס שפתיים לרעיון האיחוד, אבל בכלל לא בטוח שרוב תושביה רוצים לקלוט 20 מיליון צפון-קוריאנים שמצבם הכלכלי גרוע בהרבה. אחרי הצהרה כזאת, ארה"ב תהיה בעמדה חזקה בהרבה לאיים במקלות מול בייג'ינג, כגון הגברת כוחה באזור ופריסת מערכות טילים – כפי שעשה רונלד רייגן באירופה מול בריה"מ בשנות ה-80.
לפקוביץ מקווה, שלא תגיע השעה בה תיאלץ ארה"ב לאיים על קוריאה הצפונית באיום בנשק – לא משום שאין לה העוצמה הדרושה, אלא משום שבשני העשורים האחרונים הובילו התערבויות צבאיות שלה לתוצאות בלתי צפויות ובעייתיות (ע"ע עירק למשל). אם ארה"ב רוצה להשיג סוף-סוף התקדמות אחרי עשור בו קוריאה הצפונית מפתחת את כוחה הגרעיני, אין לה ברירה אלא לנטוש את אחת מאבני היסוד של מדיניותה באיזור.
