סוזן פאולר ניסתה לפנות למחלקת משאבי אנוש. היא ניסתה לפנות לממונים עליה. היא ניסתה לעבור מחלקה. שוב דבר לא עזר. ההערות הסקסיסטיות שספגה במהלך עבודתה כמהנדסת בחברת אובר נמשכו. ואז היא פרסמה בלוג בן 3,000 מילה שחשף את המתרחש.

שנה מאוחר יותר, כותבת קלייר קיין-מילר בסדרה של ניו-יורק טיימס על עתיד האינטרנט, שורה של בכירים ובראשם המנכ"ל טרוויס קלניק שוב אינם עובדים בחברה. לפאולר יש עבודה חדשה, חוזה לכתיבת ספר ועסקה לסרט. זו הייתה תקופה בה גילוי השחיתויות הפך מלחישה בחדר-חדרים לצעקה ברשת. לפתע, בצורה שמעולם לא הייתה להם, לנשים יש קול, אנשים מקשיבים וגברים משלמים את המחיר.

זה קורה בשל שורה של סיבות, מסבירה קיין-מילר, ואחת מהן היא שהמדיה החברתית נתנה לקורבנות את הפלטפורמה, רשת של בעלי ברית ונוכחות ציבורית שאי-אפשר להשתיק בקלות. עם כל הכשלים שלה, המדיה החברתית משמשת ככוח דמוקרטי. אנשים בהוליווד תיארו בטוויטר את ניצולם. מנהל הון סיכון בעמק הסיליקון פוטר בעקבות פוסט בפייסבוק. ההשטאג #MeToo יצר שיטפון של עדויות על ניצול והטרדות בידי עשירים ומפורסמים. פראנה בורק החל את תנועת #MeToo בשנת 2006, אבל המדיה החברתית שינתה אותה לחלוטין והפכה אותה לתנועה עולמית.

מאזן הכוחות היה מוטה זמן רב לכיוונם של הגברים. להם היו המעמד והכסף שאפשרו להם להטריד ולנצל נשים, ואז להפחיד אותן, לפטר אותן ולשחד אותן כדי להסתיר את מעשיהם. רק כרבע מקורבנות ההטרדות התלוננו, בעיקר משום שחששו בצדק מנקמה. המדיה החברתית שינתה את התמונה. קשה יותר להתנקם ולהתעלם מתלונות כאשר הציבור מסתכל, או לנפנף תלונות של נשים כאשר הן נתמכות מיד בגל של סיפורים דומים.

ניתן גם לנצל לרעה את המדיה החברתית, מדגישה קיין-מילר, על-ידי הפצה מהירה של האשמות שווא. אבל ככלל, היא מהווה עדות לכוח שיש כעת לנשים.