בעוד ארבעה שבועות יתקיימו בארה"ב בחירות אמצע הקדנציה, ואקונומיסט מזכיר שבנוסף למרוץ לקונגרס – יתקיימו בחירות גם למושליהן של 36 מדינות. ואם רוצים לגרום לדמוקרטים צמרמורת, צריך רק לומר "2010": השנה בה איבדו 63 מושבים בבית הנבחרים, את הרוב שלהם ואת הסיכוי לבצע משהו משמעותי בשנתיים האחרונות של
ברק אובמה.
באותה שנה גם איבדו הדמוקרטים 568 מושבים בבתי הנבחרים של המדינות, 136 מושבים בסנאטים שלהן ומשרת מושל אחת. לפני בחירות 2010, הייתה לרפובליקנים שליטה מלאה (מושל ושני בתי המחוקקים) רק בתשע מדינות; אחריהן הייתה להם שליטה כזו ב-21; כיום המספר הוא 25. התוצאה הייתה שהדמוקרטים נותרו ב-2011 מחוץ לתהליך השרטוט מחדש של גבולות מחוזות הבחירה, תהליך שביצר את מעמדם של הרפובליקנים למשך עשור (עד השינוי הבא).
הדמוקרטים חייבים מבחינתם להצליח במישור המדינות בחודש הבא, מציין אקונומיסט: למעלה מ-800 מן המחוקקים שיקבעו את הגבולות אחרי המיפקד של 2020 ייבחרו כעת, וכאמור – גם 36 מושלים. זו הסיבה שהדמוקרטים מקדישים משאבים רבים לבחירות צנועות-לכאורה ברמת המדינות, ומאז 2016 הוקמו מספר קבוצות ליברליות המתמקדות במירוצים אלו. ההתלהבות כבר מניבה תוצאות: מאז נובמבר 2016 הצליחו הדמוקרטים להעביר אליהם 44 מושבים בסנאטים של המדינות, בעוד הרפובליקנים זכו רק בשבעה חדשים. הדמוקרטים שולטים כיום בבתי המחוקקים ב-32 מדינות, והמפלגה מעריכה שהם יגיעו בחודש הבא ל-42-40 מדינות.
זוהי הערכה אופטימית מדי, סבור אקונומיסט. מומחה בלתי תלוי אומר שהדמוקרטים יזכו בחמש מדינות נוספות ויגיעו לכל היותר ל-37, וכאמור – אנחנו מדברים על בתי הנבחרים, לא על שליטה מוחלטת. מודל שבנה אקונומיסט צופה שבסך-הכל יזכו הדמוקרטים ב-173 מושבים מדינתיים שכיום בידי הרפובליקנים – שליש מההישג הרפובליקני הגדול של 2010. הסבירות הגבוהה ביותר להחלפת ידיים מהרפובליקנים לדמוקרטים היא בבתי הנבחרים של מדינות ניו-יורק, קולורדו, קונטיקט ומיין.
הדמוקרטים גם צפויים להתעורר ב-7 בנובמבר עם יותר מאשר 16 המושלים שיש להם כיום. קרוב לוודאי שהרפובליקנים יאבדו את אילינוי, מישיגן וניו מקסיקו; הסקרים נותנים לדמוקרטים יתרון קטן בפלורידה, אייווה,
ויסקונסין ונבאדה. מיין וג'ורג'יה עשויות לעבור אם יהיה גל דמוקרטי חזק ברחבי ארה"ב. המודל של אקונומיסט צופה שבסופו של דבר ימשלו הדמוקרטים ב-23 מדינות.
שתי המדינות מעוותות את שרטוט גבולות המחוזות, מדגיש אקונומיסט. הדמוקרטים הצליחו להבטיח שהרפובליקנים יקבלו ב-2016 רק אחד מבין שמונת נציגיה של מרילנד בקונגרס, למרות שזכו ל-37% מהקולות. ארגון דמוקרטי בראשותו של שר המשפטים לשעבר, אריק הולדר, מצהיר בגלוי שמטרתו היא להטות את השרטוט ב-2012 לטובת המפלגה. יש הקוראים להעביר את קביעת גבולות המחוזוחת מידי המחוקקים לידי ועדות מקצועיות עצמאיות; מובן שהסיכוי שזה יקרה הוא אפסי.
המדינות עושות יותר מאשר "רק" לשרטט את הגבולות. הרפובליקנים ניצלו את עשרות שנותיהם בשלטון כדי להקטין את כוחם של האיגודים המקצועיים, להחמיר את הדרישות המוקדמות לקבלת
זכות הצבעה ולפגוע בפעילות הפוליטית הליברלית בערים. הדמוקרטים מצידם החלו רק לאחרונה להבין את חשיבותן של המדינות. מבחינתם, העובדה שהשרטוט הבא של הגבולות מתלכד עם תגובת-הנגד הצפויה לנשיא
דונלד טראמפ, היא בונוס.