• שרה צ'אבס, מורה וסופרת בבוסטון, כתבה בגוף ראשון את מאמרה בוושינגטון פוסט וכך מובאים כאן עיקריו.

בעבר הקפדתי מאוד על הצבת גבולות בין חיי בביתי לבין חיי בכיתה. אני מלמדת תיאטרון בבית ספר תיכון באזור בוסטון, ולפני המגיפה כמעט לא פגשתי את תלמידי במרכול או בחדר הכושר. היה זה מביך "להיתפס" קונה סל מלא גלידה כאשר אני לבושה בחולצת אימון, בעוד בכיתה הקפדתי על ציפורניים מצוחצחות ונעליים אופנתיות. שמרתי מרחק מסוים מהם, במטרה לשמר את מעמדי כדמות לחיקוי וכמקור סמכות.

מאז שבתי הספר נסגרו במארס שעבר, ניסיתי עוד יותר להיות המורה המושלמת. לילות רבים נרדמתי מתוך בכי על כך שהשיעורים שלי לא מערבים מספיק את התלמידים כדי להבטיח שהמצלמות של כולם יהיו דלוקות. וכל אותו הזמן, התלמידים שלי ראו אותי לראשונה כבן-אדם בלתי מושלם. העובדה שלמעשה הזמנתי את תלמידי לביתי באמצעות הווידאו, חייבה אותי להסיר את הגבולות עליהם הקפדתי.

התלמידים ראו אותי בצורה הכי נוחה מבחינתי: בלי איפור (העדפתי עוד שעת שינה) וכלבלב חדש נובח בצד. בתחילה נותר בעלי מחוץ לתמונה, אך לאחר שנענה לבקשתם "רק לראות כיצד הוא נראה", הופעותיו הפכו לשגרתיות. בתוך מספר שבועות, הם התחילו לקרוא בשמו באמצע השיעור ולהפציר בו להראות את יכולותיו בתחום הגיימינג.

תלמידי גם ראו אותי בשיא פגיעותי: באותה חולצת אימון, בעיניים אדומות ובוכה לאחר הפלה נוראה. לאחר שנעדרתי מספר ימים, הם הפציצו אותי בשאלות האם חטפתי את הנגיף וחששו שאני חולה בצורה קשה. בעבר הייתי עונה בשקר לבן ועוברת במהירות לעבודה. אבל הפעם עיניהם היו אמיתיות והרגשתי חובה לומר את האמת. הצ'אט הוצף בתנחומים ובהצעות להקפיץ לי את הממתקים האהובים עלי. אחת מהן קירבה את ידיה למצלמה ואמרה: "המורה, אני נותנת לך את החיבוק הכי גדול שאני יכולה". למרות שלא יכולתי להרגיש אותם גופנית, הם רוממו את רוחי. בשנה שעברה זה היה נראה בלתי הולם, אבל אם היה דבר טוב אחד בלמידה מרחוק – זוהי סגירת הפער בין המורה הסמכותי לבין התלמיד המציית.

פעם נכנסתי לכיתה באמירה "היי, מה נשמע?", אבל כאשר רבים מתלמידי ובני משפחותיהם חלו, התעניינות יום-יומית הפכה לחובה. השיחות הללו אפשרו לתלמידים להשוות את תסמיניהם, לבכות את אובדנו של אהוב או להציע אהדה ותמיכה. לפעמים עברנו לחומר שרציתי ללמד, לפעמים לא. אבל בניגוד לעבר, לא ייסרתי את עצמי אם לא הספקנו את כל התוכנית. יש שיעורים שיכולים לחכות ויש שלא.

מתוך ידיעה מה עובר על הילדים הללו – דאגה לחולים, השגחה על אחים קטנים, תרומת כספם לכלכלת המשפחה – אני גמישה יותר. אני מוותרת על לוחות זמנים, נותנת להם יותר מאשר דרך אחת להדגים את כישוריהם. במקום שיהיה עליהם לבצע שיר וריקוד מתוך מחזמר שראינו יחדיו, הם בוחרים אותם. בעבר שפטתי אותם בחומרה אם לא עמדו במשימותיהם וקיטרתי לבעלי על סדרי העדיפות שלהם. זה קשה יותר כאשר למדתי כה הרבה על חייהם: אחד מהם התגורר לבדו לאחר שמשפחתו עברה לקליפורניה, אחר עבד בבית אבות שהיה מוקד התפרצות של הנגיף, רבים מהם התמודדו עם מתח ודיכאון וחלקם פנו ל"אמצעים חילופיים" כדי לשלוט ברגשותיהם.

מעולם לא הקדשתי תשומת לב כה רבה לבריאותם הנפשית והגופנית, לשמיעת בעיותיהם ולסיוע בהתמודדות איתן. מאז שאני רואה אותם בתקריב, ללא המחיצה של ספר לימוד או כאשר הם בוהים בסמארטפון, שמתי לב לעיגולים הכהים סביב עיניהם, לשפתותיהם החשוקים, לשערם הפרוע. הם נשמו ונשפו טראומה. יחדיו, אפשרנו זה לזה להיכנס לחיינו והנשימה הפכה לקצת יותר קלה.

ייתכן שהשינוי הגדול ביותר היה בכך שהבנתי שאינני הדמות החשובה ביותר בחייהם של תלמידי ושהמטלות שלי אינן החשובות ביותר בחייהם. שוב אינני מקור הסמכות שבחזית הכיתה, הקובעת חוקים המתאימים לי ואך ורק לי. הנזילות יצרה מידה רבה יותר של כבוד ואיכות עבודה טובה מזו שראיתי זמן רב.

בתי הספר שלנו רצים לעבר חזרה לשגרה. אני מודאגת מהשאלות האם יהיו די אמצעי הגנה, מתי אתחסן וכיצד אשמור על הבריאות של כולם בכיתות משנות ה-70 בהן הטיח נושר מן התקרה. אבל הדאגה הגדולה ביותר שלי היא, מה יקרה אם אחזור להיות המורה שהייתי. תמיד ראיתי את תלמידי קודם כל כבני אדם, אבל לראשונה אפשרתי להם לראות כך גם אותי. פעם חששתי שאם אראה יותר אנושית, הדבר יפגע בסמכותי ויהפוך אותי למורה גרועה יותר. כעת אני מבינה, שהמפגשים בעלי הערך הגבוה ביותר מתרחשים כאשר אנחנו חולקים את חולשותינו. כאשר נחזור להיפגש פנים אל פנים, לעולם לא אשכח זאת.