סיכוי קלוש שהאליטה הביטחונית תצא נגד פוטין

אחת השאלות החשובות ביותר סביב המלחמה באוקראינה היא המתיחות הגוברת בין ולדימיר פוטין לבין צבאו ושירותי הביטחון שלו. המלחמה החלה בישיבה של המועצה לביטחון לאומי, בה השפיל פוטין את ראש ביון החוץ, סרגיי נרישקין, בשל חוסר התלהבות מספקת. לאחר שבועיים הכניס פוטין למעצר בית שני גנרלים מן הביון הפנימי (FSB) והורה על חקירה בנוגע לכשלי מודיעין ולשימוש הפסול בכספים שנועדו למבצעי השפעה באוקראינה. לאחר מכן פיטר פוטין את סגן מפקד המשטר הלאומי, ולאחרונה הועברו שני הגנרלים מה-FSB לכלא לפורטובו.

לאחר מכן הגיע תורו של הצבא. שר ההגנה, סרגיי שויו, נעלם למשך שבועיים; וכאשר חזר, הוא נראה עגמומי ומסוגר. בסוף מרס טענו שירותי הביון האמריקניים, כי משרד ההגנה הרוסי לא נתן לפוטין תמונה ברורה לגבי המלחמה, אולי בשל חשש מתגובתו. לפני שבועיים מינה פוטין מפקד חדש לכוחות באוקראינה, הגנרל אלכסנדר דבורניקוב. העיתונאים מתנגדי המשטר אנדריי סולדטוב ואירינה בורוגאן מנתחים את האירועים והשלכותיהם ב-Foreign Affairs.

במבט ראשון, מדובר בשינוי דרמטי. בשנים שלפני המלחמה הייתה האליטה הצבאית אחד ממוקדי הכוח המרכזיים במשטר פוטין. כקצין קג"ב בעברו, פוטין תמיד סמך על שירותי הביטחון שיבצעו את מדיניותו ויסייעו לו לשמר את כוחו. לנוכח צעדיו כעת נגד ראשי המערכת והאשמתם בכשלים באוקראינה, יש התוהים כמה זמן הם יסבלו את טעויות הרות האסון.

אולם, טוענים סולדטוב ובורוגאן, גישה זו מתעלמת מהיחסים ההיסטוריים בין שירותי הביטחון והמדינה, ובמיוחד מהאופן בו בנה פוטין את בסיס כוחו. האירועים הנוכחיים ראויים לתשומת לב, אבל אינם מלמדים על שבר בסדר הקיים. גם כעת, קלושים הסיכויים שמישהו באליטה הביטחונית יפנה נגד פוטין. לכן, יש לבחון מדוע זהו המצב ומה צריך לקרות כדי שהוא ישתנה.

הצבא הרוסי מעולם לא היווה סיכון של ממש לקרמלין. הפעם האחרונה בה ביצע מרידה גלויה הייתה ב-1825, היא נכשלה לחלוטין ורוב המורדים נהרגו או גלו. קבוצות של קצינים בדימוס ניסו לצבור כוח פוליטי מאז נפילת בריה"מ, אך תמיד נכשלו. באותן שנים העניקו מדי פעם גנרלים בצבא ובשירותי הביטחון את תמיכתם למנהיגים פוליטיים חזקים, כמשקל נגד לנשיא. אבל פוטין חיסל שיטתית את האיום הזה. מתנגדיו נהרגו, נכלאו או הוגלו. במקרים הבודדים בהם אנשי צבא אתגרו את פוטין, הם נבלמו במהירות.

מעבר לחיסול השיטתי של האופוזיציה, יש סיבה מבנית עמוקה יותר לחוסר יכולתו של הצבא להציב איום ממשי לקרמלין, מסבירים סולדטוב ובורוגאן. בתקופה הסובייטית פיקחה מקרוב המשטרה החשאית על הצבא, ומאז קריסת המשטר הקומוניסטי עושה זאת ה-FSB. מאז עלותו לשלטון, הרחיב פוטין בצורה תוקפנית את הפיקוח הזה והעניק במפורש ל-FSB סמכויות חסרות מגבלות לפקח על מתנגדי משטר בשורות הצבא. התוצאה היא, שסוכני השירות פרוסים ברחבי הצבא, ויש פקודות ברורות לגבי מספרם בכל יחידה ובכל בסיס.

תפקידו הרשמי של ה-FSB במלחמה באוקראינה הוא להבטיח שהכוחות הרוסיים אינם מותקפים מעורפם. הם גם ממונים על הפיקוח הפוליטי בשטחים הכבושים. והם גם פוקחים עין על הכוחות עצמם. עם מעקב שכזה, הצבא הרוסי אינו מצמיח קצינים המסוגלים להוביל הפיכה יעילה.