בפעם השנייה ברציפות ניצחו הדמוקרטים בדוחק בסנאט. ולמרות שהפעם הרפובליקנים ישלטו בבית הנבחרים, הניצחון בסנאט חשוב לדמוקרטים מסיבה עיקרית אחת: שופטים. הדמוקרטים יוכלו למנות שופט לבית המשפט העליון אם יתפנה מקום, וגם אם לא – יוכלו לשנות חלקית את הרכב השופטים הפדרליים ברחבי ארה"ב, אשר השתנה משמעותית בימי דונלד טראמפ, מסביר וושינגטון פוסט.
כיום יש חשיבות רבה מבעבר לגבי זהותה של המפלגה הממנה שופטים, במיוחד כאשר בפניהם ניצבות הכרעות משמעותיות המעוררות עניין רב. כאשר הפוליטיקה האמריקנית מקוטבת מדי פעם, מינוי השופטים הפך לברומטור להצלחתו של כל ממשל. הן ממשל טראמפ והן ממשל ג'ו ביידן יודעים זאת ופועלים למנות כמה שיותר שופטים, למרות שהללו אמורים להיות א-פוליטיים.
אולם, בעוד ביידן מינה יותר שופטים בשנתיים הראשונות שלו מאשר טראמפ באותה נקודת זמן, יכולתו לעצב את המערכת בדמותו מוגבלת יותר – במיוחד ברמות הגבוהות ביותר. תודות לצירופי מקרים, טראמפ יכול היה לשנות לחלוטין את פניו של בית המשפט העליון ולהבטיח רוב שמרני מוצק של לפחות חמישה אם לא שישה מבין תשעת השופטים. גם בבתי המשפט הפדרליים לערעורים, הערכאה החזקה ביותר מתחת לבית המשפט העליון, עלה בידו להחליף שופטים "דמוקרטיים" פורשים בשופטים "רפובליקניים".
כאשר טראמפ נכנס לתפקידו, היו בבתי המשפט לערעורים 90 שופטים אשר מונו בידי נשיאים דמוקרטיים לעומת 72 מינויים של הרפובליקנים. עם סיום כהונתו הרוב התהפך: 97 מינויים של הרפובליקנים לעומת 81 של הדמוקרטים. בשלושה מבין 13 בתי המשפט עבר הרוב מהצד הליברלי לצד השמרני. ביידן הצליח רק לצמצם את הפער מ-16 שופטים לשמונה (91 מול 83) ולהפוך בית משפט אחד משמרני לליברלי. ובמונחים של אחוזים: טראמפ העביר את הרפובליקנים מ-44.4% מהשופטים ל-54.5%; ביידן העלה את הדמוקרטים מ-45.2% ל-47.7%.
על-פי נתוני הפוסט, התמונה דומה בבתי המשפט הפדרליים המחוזיים. כאשר נכנס ביידן לתפקידו, 48.8% מהשופטים בהם מונו בידי נשיאים דמוקרטיים; כיום השיעור הוא 51.7%. לתמונה זו יש סיבות רבות ומורכבות, אך העיקרית היא שהצלחת הרפובליקנים לחסום את מינויו של מריק גרלנד (כיום שר המשפטים) לבית המשפט העליון בשנה האחרונה של ברק אובמה, התרחבה לערכאות הנמוכות יותר.
כאשר טראמפ נכנס לתפקידו, היו 17 מושבים ריקים בבתי המשפט לערעורים, לאחר שהשליטה הרפובליקנית בסנאט בשנתיים האחרונות של אובמה מנעה אישור שופטים. איש מבין מועמדיו לא מונה בשנים 2016-2015, בניגוד חד להתנהלותה של האופוזיציה (משתי המפלגות) בממשלים קודמים. ביידן לא נהנה מדינמיקה דומה, שכן הרפובליקנים שלטו בסנאט בכל ארבע שנותיו של טראמפ והעניקו עדיפות למינוי שופטים.
לביידן יש עוד שנתיים לנסות לסגור את הפער, אף ההשוואה לטראמפ צריכה להפחית תקוותיהם של הדמוקרטים לגבי מידת ההשפעה של המינויים העתידיים. בשנתיים האחרונות שלו מינה טראמפ מעט שופטים, באופן יחסי, כי השופטים נוטים ליצור מיתאם בין מועד פרישתם לבין זהותה של המפלגה שתמנה את מחליפיהם. אבל החלופה – סנאט רפובליקני שיתקע לחלוטין את המינויים – ודאי הרבה פחות טובה מבחינת הדמוקרטים, אשר לפחות מנעו את התרחיש הגרוע ביותר לגביהם.
