אין קץ לשקריו של חבר בית הנבחרים הטרי, ג'ורג' סנטוס משכונת קווינס בניו-יורק, לגבי קורות חייו. הוא טען שעבד בבנק גולדמן-זאקס; להד"ם. הוא טען שהקים מלכ"ר למען בעלי חיים; להד"ם. ואולי הכי מדהים: סנטוס הקתולי טען שסביו היו פליטי שואה יהודיים שנמלטו לברזיל. כאשר נחשף השקר, טען סנטוס שמעולם לא אמר שהוא יהודי אלא "כמו-יהודי" (באנגלית: לא Jewish אלא Jew-ish).
סנטוס אינו הפוליטיקאי הראשון המנסה לזכות ביתרון על-ידי טענה שהוא יהודי; ניו-יורק טיימס תוהה מדוע. ככלות הכל, האנטישמיות בארה"ב נמצאת בעלייה, כולל שורה של מעשי רצח וטבח. זה מזכיר בדיחה מגרמניה שלפני השואה, על פיה יהודי אהב לקרוא את הביטאון הנאצי "דר-שטירמר". כאשר נשאל מדוע, הוא הסביר שהעיתונים היהודיים מלאים בשורות רעות, בעוד על-פי "דר-שטירמר" – היהודים שולטים בבנקים, בתקשורת, בכל דבר. בדומה לכך, סנטוס חושב שאם יציג את עצמו כיהודי – הדבר יתרום לפופולריות שלו; איזה יופי ליהודים!
מן הסתם פוליטיקאים חשים שיש יתרון בלהציג את עצמם כבעלי מורשת יהודית, ובמיוחד בניו-יורק. אלכסנדרה אוקסיו-קורטז טענה בגאווה, מיד לאחר שנבחרה ב-2018, ש"לפני הרבה דורות במשפחת היו יהודים ספרדים". היה זה כמה חודשים לאחר שפורסם, כי ג'וליה סלזאר, מועמדת לסנאט של מדינת ניו-יורק שטענה שהיא "יהודייה מתקדמת" ובעלת רקע יהודי-נוצרי, למעשה גדלה כנוצרייה; היא הסבירה שהתגיירה בקולג'. זה לא קורה בארקנסו; זה בהחלט קורה בניו-יורק.
יהדות – או "כמו-יהדות" – יכולה להעניק גישה לקבוצות פוליטיות חזקות ולהקנות ציבור בוחרים. מבחינת סנטוס, זהות יהודית הופכת אותו למושך יותר במפלגה הרפובליקנית, אשר במשך עשרות שנים ניסתה – ללא הצלחה – למשוך אליה את היהודים, התומכים ברוב גדול בדמוקרטים. במקרים רבים, הטענה למורשת יהודית מועילה יותר מאשר הטענה ליהדות ממש. זה הגיוני, משום שאצל פוליטיקאים וידוענים אין כזה דבר "מוצא גרוע". להיות 1/128 אינדיאני, או משהו-צועני או כמו-יהודי – כל אלו נותנים נקודות.
להיות בן קבוצה עכשווית ומובילה – זה פחות מושך. יהודי דתי שומר שבת גורם לכמה אנשים להיות חשדניים; להיות אמריקני חילוני שסבא-של-סבא-של-סבא שלו היה רב בשעטעטל – זו עובדה מגניבה. אנשים אוהבים יהודים מתים, במילותיה של הסופרת דארה הורן. סנטוס המציא את עברו, כי הוא קיווה שזה יסייע לו להיראות מצליח. הוא המציא יהודים מתים כדי שייראה יותר סימפטי או מעניין.
ועדיין, הטיימס מהסס האם לגנות את סנטוס, כי יש גם יהודים שמנסים "לשייך" אחרים לעמם. כמו שאמר חבר בית הנבחרים אדם שיף, "הריסון פורד הוא רבע יהודי" (למעשה הוא חצי יהודי). אין דבר שיהודים אוהבים יותר מאשר לקבל למועדון שלהם ידוען עם שורשים יהודיים מפתיעים. אבל אלו הן הזמנות מצד יהודים. אם מי שאינו יהודי רוצה להתקבל, יש דרכים רבות – אך כולן מחייבות רצינות, לא אופורטוניזם; להתעניין לא רק בדנ"א ובמוצא, אלא גם בחיים בקהילה היהודית. את הרצינות אפשר להפגין בשורה של דרכים: להתפלל עם יהודים, ללמוד עם יהודים, לבשל כמו יהודים, לפעול פוליטית עם יהודים, להתגייר.
אלו המרגישים "כמו-יהודים", בין אם משום שהיו להם הרבה ידידים יהודים בקולג', או משום שגילו סבא-רבה-רבה יהודי למרות שכל בני המשפחה מאז מלחמת האזרחים היו נוצרים: אולי תשתקו? או שפשוט תאמרו שאתם ידידים של יהודים. אתם אפילו יכולים להקים באמת מלכ"ר כזה, לא כמו המלכ"ר הבדוי של סנטוס.
