גם כיום חשוב להבין כיצד הפשיזם צובר כוח

• טום הורביץ הוא יוצר סרטי תעודה עטור פרסים. מאמרו בניו-יורק טיימס נכתב בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריו.

הייתי בן 14 כאשר ראיתי לראשונה פנים אל פנים את אדולף אייכמן. הוא לבש חליפה שלא התאימה לו והרכיב משקפי צדף קטנים, עם מבע של רואה חשבון עצבני. הוא ממש לא נראה כמו מי שארגן את מותם של מיליונים, אך כידוע הוא עמד לדין על רצח עם.

אבי, ליאו הורביץ, היה הבמאי של הסיקור הטלוויזיוני של משפט אייכמן. בשנות ה-1930 הוא היה מחלוצי הקולנוע התיעודי בארה"ב. מאוחר יותר הוא ביים שני סרטים על השואה וסייע להמציא רבות מן הטכניקות של השידור החי כבמאי ההפקות בראשיתה של רשת CBS. כסוציאליסט הוא הוחרם מכל עבודה בטלוויזיה בעשור הקודם, כך שמחירו היה נמוך.

אמי ואני הצטרפנו לאבי בירושלים. בכל יום ניצבתי בחדר הבקרה וצפיתי בו, כאשר כנראה לראשונה בהיסטוריה הוצבו שורה של מצלמות לסיקור משפט משורה של זוויות. השידור עבר ביניהן, לעיתים קרובות בתצלומי תקריב, כך שהדרמה הפכה לאישית מאוד. סגנונו של אבי הגדיר את המשפט ואת מקומו בזיכרון ההיסטורי. פניו של אייכמן נותרו ללא הבעה כאשר גדעון האוזנר ציטט את דבריו: "העובדה שמותם של 5 מיליון יהודים ניצב על מצפוני גורמת לי סיפוק רב"; וגם לא כאשר יחיאל די-נור (ק.צטניק) התמוטט.

מדי לילה נשלחה עבודתו של אבי, בקלטת וידאו, לשידור בארה"ב ובאירופה. היא חידדה את הדרך בה ראה העולם את הטירוף האנטישמי של הנאצים. במקביל, אבי הוטרד מהשאלה כיצד הפשיזם בכלל עלה; כיצד מעמדות משכילים ומתקדמים שיתפו פעולה עם משטר חמוש וסמכותני. המערב התעלם משאלה זו כאשר התמקד במלחמה הקרה.

אבי סבר שיוכל להשתמש במשפט כדי לאסוף כמה חוקרים במדעי החברה לדיון בשאלת שורשי הפשיזם. הוא החל לחפש גוף ישראלי שיארח מפגש זה, אך לשווא. כאשר החל המשפט והוא היה עמוס בעבודה, הרעיון נזנח. אבי לא ידע שהסיבה לכך היא שלא היה זה משפט על פשיזם, אלא הזדמנות לדוד בן-גוריון ולסוכנות היהודית למתג מחדש את הציונות, אשר רעיונותיה התקשו להתמודד עם השואה ועם המציאות שאחרי מלחמת העולם השנייה. בנוסף לכך, מעגל של בושה אפף את הניצולים, שרבים מהם סבלו טראומות עד לסף חוסר התפקוד.

כאשר העדים עלו ודיברו על פשעים שלא נשמעו כמותם, הגישה הישראלית השתנתה והניצולים זכו ליותר חמלה. מותם וסבלם, פשעי השואה – כל אלו נעו כעת אל לב הציונות. המשפט סייע להצביע על ישראל כמקלט בטוח לנרדפים, עם הקריאה "לעולם לא עוד!" כסיסמה מאחוריה התקבצו.

מבלי להתכוון לכך, אבי סייע להעצים את ההיבט הרגשי של המשפט ובכך להחליש את השלכותיו הפוליטיות. סרטיו הקודמים כללו מבט מלא יותר של פשעי הנאצים וקורבנותיהם; את משפט אייכמן הוא צילם בצורה הפוכה. הסיקור המבריק שלו הפך את אייכמן לאינדיבידואל והסיט את מבטם של הצופים מהמבט ההיסטורי יותר.

הבנת הפשיזם לא יכלה להתחרות בשביעות הרצון שבהרשעת הנבל ובמחשבה שהבעיות ייפתרו עם הענשתו. אבי סייע להפוך את הנאצי לדמות בדרמה של עימות קולנועי, לא להבנה אמיתית. כעת זו הייתה מדינת היהודים נגד רוצח היהודים. פשעים נגד עמים אחרים לא תאמו את יעדי המשפט בעיניהם של ממשלת ישראל וגדעון האוזנר.

השאלה כיצד הפשיזם צובר כוח חשובה גם כיום. כאשר הלאומנות מתפשטת ברחבי העולם, השקרים תופסים את ההובלה ככלי נשק פוליטיים, ורדיפת מיעוטים הוכיחה את עצמה ככלי פוליטי רב-עוצמה. הסכנה גוברת, גם בארה"ב וגם בישראל. אני רואה שוב את מה שראיתי כילד בן 14 בחדר הבקרה. ההתמקדות באשמתם או בחפותם של בודדים מסיחה את דעתה של החברה מההופעה המחודשת של הפשיזם. דומה שאיננו מעוניינים לראות את התמונה הכוללת.