ניהול משפטו של דונלד טראמפ במיאמי בפרשת המסמכים המסווגים יהיה משימה מורכבת, ולא רק מסיבות פוליטיות וציבוריות, אלא גם משום שמדובר בכמה מסודותיה הכמוסים ביותר של ארה"ב. יהיה צורך גם לתאם אותו עם משפטו של טראמפ בניו-יורק בפרשת סטורמי דניאלס, כנראה משפט בג'ורג'יה על ניסיון להטות את תוצאות הבחירות ואולי עם משפט בוושינגטון על אירועי 6 בינואר.
שלושה תובעים בכירים לשעבר ניתחו את התיק עבור ניו-יורק טיימס: נורמן אייזן, פרקליט ועדת המשפטים של בית הנבחרים בהעמדתו לדין הראשונה של טראמפ (בפרשת אוקראינה); אנדרו וייסמן, תובע בכיר בצוותו של רוברט מולר בפרשה הרוסית; וג'ויס ואנס, שהייתה פרקליטת המחוז הצפוני הפדרלית של אלבמה. לדעתם, הפרקליט המלווה ג'ק סמית בנה תיק מוצק, אבל פוטנציאל ההרשעה והרשעה בפועל בידי חבר מושבעים הם שני דברים שונים לחלוטין – במיוחד מול טראמפ הלוחמני והחמקמק. לדעתם, סמית יצטרך להתגבר על ארבעה מכשולים מרכזיים כדי להשיג הרשעה.
לשמור על פשטות
התיק הטלטל בשנתיים האחרונות בין מגוון של נושאים: ניהול מסמכים נשיאותיים, היבטים רגישים של ביטחון לאומי, סיווג מסמכים והסרת הסיווג, כללים לעבודת התביעה, צו החיפוש במאר-א-לאגו ועוד. בתוך הכאוס הזה, תפקידו של סמית היה חד וברור: להבהיר לחבר המושבעים שמדובר בשני עניינים פשוטים. ראשית, נשיא לשעבר נטל מסמכים המכילים כמה מסודותיה הרגישים ביותר של ארה"ב; זה בדיוק כאילו היה מסיר את דיוקנאותיהם של ג'ורג' וושינגטון ובנג'מין פרנקלין מהחדר הסגלגל. שנית, כאשר נתפס – הוא סיפק תירוצים מפוברקים, שיקר, ניסה לטייח והוא ממשיך לעשות זאת.
טראמפ סיכן את בטחונה של ארה"ב. לא מדובר רק בנייר, אלא בנכסים אנושיים של ארה"ב ובעלות בריתה, האוספים את המידע הסודי כדי להבטיח את בטחונן. כאשר טראמפ החזיק מסמכים אלו בצורה בלתי מאובטחת בעליל, הוא סיכן את ארה"ב, בעלות בריתה ובני אדם. את הראיות יש להציג סביב תיאוריה פשוטה ובצורה ברורה ומשכנעת. מה שידוע על התיק מאפשר לעשות זאת בקלות יחסית – סבורים ואנס, וייסמן ואייזן.
ההגנה של טראמפ
ההגנה של טראמפ אינה נראית כמכשול של ממש. טענתו לפיה הוא יכול להסיר סיווג "אפילו במחשבה" היא חסרת ערך משפטי. ואילו הטענה כאילו חוק המסמכים הנשיאותיים התיר לו ליטול אותם, מנוגדת חזיתית ללשון החוק. ההגנה של טראמפ כה חסרת בסיס, עד שייתכן בהחלט שבית המשפט יקבע שטראמפ כלל אינו יכול להעלות אותה, אלא אם יציג לה ראיות – שאין לו.
במקרים כה ברורים, ההגנה הטובה ביותר היא להודות באשמה – אבל טראמפ לעולם אינו מודה שעשה משהו פסול, כך שקשה ביותר להעלות על הדעת שיעשה זאת כעת. הגשת כתב האישום בפלורידה הייתה מהלך חכם נוסף של סמית, אשר מנע מראש טענה להעדר סמכות מקומית אם ההליך היה נפתח בוושינגטון, ואשר עלול היה אף להגיע למחיקת כתב האישום.
השעון מתקתק
המכשול השלישי שבפני סמית הוא הזמן. יהיה עליו להיאבק נגד השעון. מצד אחד, עליו להבטיח שלטראמפ – כמו לכל נאשם – יהיה די זמן להגיש בקשות ולהתכונן למשפט לאחר שיקבל את כל חומרי החקירה. כאן יש צורך בתשומת לב מיוחדת בשל רגישותן של הראיות ובהליך שיאזן בין זכויותיו של טראמפ לבין מניעת חשיפת המסמכים. ייתכן גם שיהיה על התביעה להתמודד עם שופט שאינו רגיל לכללים אלו, ולבקש מבית המשפט להוציא צווים שיגבילו את מה שמותר לטראמפ ולעורכי דינו לומר בפומבי.
מצד שני, מסבירים התובעים לשעבר, זכותו של הבוחר האמריקני שגורלו של טראמפ ייקבע בבית המשפט. מבחינה אידיאלית זה אמור להתרחש לפני הבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית, אך מעשית – לכל הפחות לפני הבחירות לנשיאות (בהנחה שהוא יהיה המועמד הרפובליקני). ואת זה יש לעשות, כאמור, בלא לפגוע בזכויותיו הדיוניות של טראמפ.
לשכנע את הציבור האמריקני
סמית הלך בעקבותיו של ארצ'יבולד קוקס, התובע המיוחד בפרשת ווטרגייט, אשר קיים מסיבת עיתונאים כדי להסביר את עמדתו במישרין לציבור. באוקטובר 1973 קיבל קוקס מחבר המושבעים הגדול צו למסירת ההקלטות המפלילות של הנשיא ריצ'רד ניקסון. הוא דחה את הצעת הבית הלבן ולפיה סנאטור יאזין להקלטות ויאשר את התמציות שהכין הבית הלבן. קוקס דיבר בהרחבה עם התקשורת והסביר מדוע הוא מבקש שבית המשפט העליון יכריע בנוגע למסירת ההקלטות. גם סמית הסביר לציבור מה אירע, מבלי לחרוג מגבולות כתב האישום.
ואנס, וייסמן ואייזן מסכמים: קשה להגזים בחשיבות יכולתו של סמית להתגבר על מכשולים אלו, ולשכנע את חבר המושבעים והציבור שבלי קשר לדעתם על טראמפ – הוא ביצע עבירות פליליות חמורות. מדובר בביסוסו של שלטון החוק; החלופה עגומה מכדי להעלותה על הדעת.
