בדיוק כמו שהנפט הפך לנשק בידי מפיקיו בשנות ה-1970, הדומיננטיות הסינית באספקת חומרי גלם חיוניים עלולה להפוך למאיימת. קובלט, גרפיט, ליתיום, ניקל - כל אלו חיוניים לביטחון, סמארטפונים וטכנולוגיות דיגיטליות אחרות, ובמיוחד לאנרגיה נקייה שאינה אפשרית בלעדיהם. סין היא כמעט מונופול ומספקת קרוב ל-90% ממה שמוגדר כמחצבים נדירים. מצב זה גורם לאוסטרליה, יפן וקוריאה הדרומית לחפש חלופות, בתהליך שלדברי אקונומיסט מגדיר עידן חדש של גיאו-פוליטיקה מבוססת משאבים.
תוכניות לשרשרת אספקה חדשה של מחצבים חיוניים נדונות בהרחבה בקבוצת Quad הכוללת את ארה"ב, אוסטרליה, הודו ויפן. מדינות עתירות מחצבים כמו אוסטרליה ואינדונזיה שואפות להרוויח מהבוננזה בהם. מוקד השיחות הוא "תמיכת חברים", והוא כולל מעבר של ניהול שרשרת האספקה מ"שיהיה בזמן" ל"ליתר ביטחון" ופיזור של יכולת ההפקה.
השבוע חשפה ממשלת אוסטרליה תוכנית אסטרטגית לתחום המחצבים. היא המפיקה הגדולה ביותר של ליתיום, המפיקה השלישית בגודלה של קובלט והרביעית של מחצבים נדירים אחרים, ומטרתה של התוכנית היא להפוך ב-2030 למפיקה "בעלת משמעות עולמית" של מחצבים חיוניים מעובדים. לשם כך, אומרת הממשלה המקומית, יש ליצור "שרשרת אספקה אמינה". היא מקציבה 343 מיליון דולר (אמריקני), בנוסף ל-1.4 מיליארד דולר שכבר הקציבה להפקה ועיבוד. השנה בלמה ממשלת אוסטרליה ניסיון סיני להגדיל את חלקה בחברה מקומית העוסקת בתחום.
בחודש אפריל ביקשה משלחת אוסטרלית בטוקיו, במטרה לגייס משקיעים מקומיים לענף המחצבים החיוניים, כפי שבאו בעבר לענפי עפרות הברזל והגז שלה. בשנה שעברה הכריזה יפן על המחצבים החיוניים כאחד מ-11 תחומים אסטרטגיים הראויים לתמיכה ממשלתית. במרס השנה הסכימו יפן וארה"ב לשתף פעולה בשרשרת האספקה של המחצבים, כולל נגד סין.
קוריאה הדרומית, בעלת שאיפות גלובליות בתחומי הרכב החשמלי והסוללות, פגיעה במיוחד לתחרות בין ארה"ב לסין. כחלק ממחויבותו של הנשיא יון סוק-יאול ל"צעדים מקיפים לאבטחת משאבים", ממשלתו הציגה לאחרונה תוכנית להקטנת הייבוא שלהם מסין מ-80% כיום ל-50% ב-2030 ולהגדלת השימוש במחצבים ממוחזרים מ-2% מהצריכה ל-20%. סיאול חתמה על הסכמים עם יצואני מחצבים באוסטרליה, האיחוד האירופי, אינדונזיה וקזחסטן, והצטרפה ל"שותפות לביטחון משאבים" שהקימה ארה"ב.
מקרה הבוחן של יפן
גם הודו וטייוואן מפלסות את דרכן לעבר אסטרטגיות חדשות בתחום המחצבים. כמעט תמיד הבעיה היא התלות בסין בעיבוד המחצבים שהוא יקר, סבוך ומסוכן לסביבה. דרושים עשרות שלבים כדי להפוך משאב גולמי למוצר סופי. לפני עשרות שנים הציבה סין את עיבודם במקום מרכזי בתוכניות התיעוש שלה, תוך הישענות על סובסידיות כבדות והתעלמות מקני מידה סביבתיים. הדומיננטיות הנוכחית שלה היא התוצאה.
לקונים לא היה אכפת כאשר סין השתמשה במעמדה כדי להוריד את המחירים במטרה לדחוק מתחרים. אבל הסכנות של הדומיננטיות הסינית הלכו וגדלו. ב-2010 היא השעתה את האספקה ליפן בשל מחלוקות גבול. אשתקד היא איימה להפסיק אותה לענקי הביטחון האמריקניים לוקהיד-מרטין וריית'און, במחאה על מכירות הנשק לטייוואן. הקורונה הייתה קריאת השכמה למי שהניחו את כל הביצים בסל הסיני, והפלישה לאוקראינה חידדה את הסכנות שבהישענות על ספק אחד.
אבל, מדגיש אקונומיסט, מקרה בוחן אחד מלמד עד כמה קשה ליצור שרשרת אספקה חילופית למחצבים. אחרי 2010 עודדה ממשלת יפן חברת סחר מקומית לרכוש מחצבים מחברת Lynas Rare Earths האוסטרלית. סין הגיבה בהצפת השוק כדי להפיל את המחירים. מכונת התעמולה הסינית עודדה התנגדות במלזיה להקמת מפעל של החברה, אשר שרדה רק בזכות הלוואות זולות מיפן.
לנוכח מכשולים אלו והמחיר הסביבתי הגבוה של הפקת המחצבים, יש צורך בתמיכה ממשלתית ארוכת טווח – מסבירה ממשלת אוסטרליה. חברות קטנות אינן יכולות להרשות לעצמן את ההובלה והתשתיות במרחביה העצומים של המדינה. בנוסף לסובסידיות מקומיות, שיתוף פעולה בין מדינות יהיה חיוני. וגם אחרי כל זה, הדרך לשבירת הדומיננטיות הסינית היא ארוכה ויקרה.
