בשנות ה-1970 הציע הכלכלן ארתור אוקון, שהיה יועצו של הנשיא לינדון ג'ונסון, הציע דרך קלה ומלוכלכת להעריך את מצבה הכלכלי של ארה"ב: "מדד האומללוּת" – סכום האינפלציה והאבטלה. זהו אמצעי גולמי בלבד, כי הנזק הכלכלי מאבטלה גדול בהרבה מאשר מאינפלציה. אבל היסטורית, המדד הזה עשה עבודה טובה למדי בקביעת מצב הרוח הכלכלי בכללותו – כותב פרופ' פול קרוגמן בניו-יורק טיימס.
לכן, כדאי לשים לב לכך ש"מדד האומללות" – אשר זינק לצידה של האינפלציה ב-2021 ובמחצית הראשונה של 2022 – צנח בשנה האחרונה וכעת הוא עומד ברמה של תחילת כהונת הנשיא ג'ו ביידן. מהפך מדהים זה מעלה שלוש שאלות: האם זה אמיתי? (כן); האם האמריקנים מן השורה שמו לב? (כן); האם הם יתנו לו קרדיט על זה? (זה פחות ברור).
הצניחה במדד משקפת את מה שאירע ואת מה שלא אירע. מה שלא אירע, למרות כל האזהרות, הוא מיתון. המשק האמריקני הוסיף בשנה האחרונה 4 מיליון משרות והאבטלה נמצאת בשפל של 50 שנה. מה שכן קרה הוא ירידה מהירה באינפלציה, אבל היא בת-קיימא? יש הטוענים שליבת האינפלציה (בלא מחירי המזון והאנרגיה התנודתיים) היא עיקשת ולכן הירידה בכל האינפלציה היא זמנית בלבד. אבל כמעט כל כלכלן יודע, שליבת האינפלציה היא נתון שגוי, משום שהיא מושפעת בעיקר מהשלכות הזינוק בשכר הדירה באמצע 2022, כנראה בעיקר בשל המעבר לעבודה מהבית בזמן הקורונה.
מדידה חילופית של ליבת האינפלציה – ללא נדל"ן – מצביעה על דפוס ברור של ירידה. האינפלציה עדיין גבוהה מכפי שהייתה לפני הקורונה, אך היא ירדה משמעותית. אם מתאמצים, אפשר להמשיך להיות פסימיים לגבי תחזית האינפלציה – אך זה הופך להיות יותר ויותר קשה. החדשות הטובות לגבי האינפלציה ועל הכלכלה בכלל, נראות אמיתיות.
האם האמריקנים שמים לב לשיפור? הדרכים המסורתיות למדוד את מצב הרוח הכלכלי הפכו לבעייתיות בשנים האחרונות. כאשר שואלים את האמריקני מהו מצבה של הכלכלה, תשובתו תהיה מוטה פוליטית ומושפעת מן הנרטיב התקשורתי, ולעיתים קרובות היא תהיה מה שלדעתו מצפים ממנו לומר. אבל אם שואלים בצורה יותר ספציפית – למשל: האם זהו זמן טוב למצוא עבודה משובחת – התשובה לרוב היא חיובית. במקביל, הציפיות האינפלציוניות ירדו בצורה חדה. לבסוף, וכמו תמיד, חשוב לומר מה אנשים עושים ולא רק מה הם אומרים. הוצאה צרכנית ניכרת, מספרי שיא של טיסות ואינדיקטורים רבים אחרים מלמדים שהאמריקנים מרגישים די טוב לגבי מצבם הכלכלי – טוען קרוגמן.
האם ביידן יקבל את הקרדיט? סקרים מלמדים, כי המצביעים עדיין נותנים לו ציונים נמוכים מאוד על ניהול הכלכלה, למרות הצניחה ב"מדד האומללות". יש הטוענים שהסיבה היא שהשכר אינו מדביק את האינפלציה, אבל זה היה נכון גם בתקופתו של רונלד רייגן, ולאחרונה השכר כן עולה. האם דעתם של הבוחרים תשקף לבסוף את החדשות הטובות, או שהלם האינפלציה של 2022-2021 יצר דימוי שביידן לא יוכל להשתחרר ממנו?
ביידן עצמו מנסה לשנות את הנרטיב, בהצביעו על הנתונים המשופרים ועל הזינוק בהשקעות בייצור, אבל לא ברור האם יצליח. תקדים שיכול לעודד אותו: התמיכה ברייגן הייתה נמוכה יחסית באמצע 1983, ובכל זאת זכה בניצחון סוחף ב-1984 בשל חוזקה של ההתאוששות הכלכלית. וגם אם ביידן לא יצליח, ייתכן שזה לא ישנה. האינפלציה הגבוהה אמורה הייתה להבטיח ניצחון רפובליקני גורף בבחירות האמצע אשתקד, אך הדמוקרטים הפתיעו לטובה, כנראה בגלל שההפלות ונושאים חברתיים אחרים מילאו תפקיד מרכזי – והם אינם הולכים לשום מקום, בעוד האינפלציה נמוגה.
ניתן לטעון, מסיים קרוגמן, שביידן אינו צריך לשכנע את האמריקנים שמדיניותו הכלכלית מצליחה מאוד; מספיק אם ישכנע אותם שהמצב הכלכלי אינו רע כפי שנדמה להם. והוא באמת אינו רע. למעשה, לפי רוב קני המידה – הכלכלה במצב טוב למדי.
