היעד שיהודי אמור לחתור אליו

במהלך מערכת הבחירות, לקראת כל אירוע של בחירות, אנחנו מוצפים בתעמולה שלא נגמרת בניסיון למשוך אותנו לכיוון מפלגה כזאת או אחרת. בעצם, לא את כולנו מנסים למשוך, רק את המתלבטים, שאמנם הם לא רוב המצביעים אבל בכוחם לקבוע את תוצאות הבחירות. אמרתי כבר בעבר שהפעם (ואולי לא רק הפעם) יותר קל להחליט עבור מי לא להצביע מאשר עבור מי כן, כי לא מצביעים למחרחרי הריב ולמפיצי השנאה. ועדיין פטוֹר בלא התלבטות אי-אפשר, כי הצד הפוליטי שאני חש קרוב אליו מציע כמה חלופות ראויות לכאורה אז יש מה להתלבט. לכאורה יש זמן, נותרו קצת יותר משלושה שבועות עד הבחירות ויש זמן להחליט. השאלה היא לפי מה מחליטים.

בפרשת השבוע בולט מאוד הערבוב בין הרובד האישי לרובד הציבורי-לאומי. זה מתחיל כבר בפסוק הראשון, שפותח בפניה לרבים וממשיך בהבטחה ליחיד (דברים ז): [יב] וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם--וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ. בהמשך הפרשה יש יותר פניות ליחיד אבל שוב ושוב התוצאות מתייחסות לרבים. כמו למשל (פרק ח): [א] כָּל-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת: לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע ה', לַאֲבֹתֵיכֶם. הערבוב לכאורה שעושה משה רבנו בין הפניה ליחיד ובין הפניה לרבים, פעמים רבות באותו פסוק עצמו, אומר דרשני. בפשטות אפשר לומר שבכל מקרה הוא מדבר אל הרבים וזה ודאי נכון.

ועדיין ברור שזה לא סגנון אקראי חלילה, שבערבוב לכאורה הזה משה רבנו מעביר לנו מסר והמסר הזה נוגע לנו היום כמו אז. בסגנון הימים האלה הייתי אומר שמשה רבנו רומז בכך על האופי הלאומי שלנו, שכל יהודי מרגיש שהוא עם ישראל ודעתו צריכה להיות הקובעת. החלק הראשון לא לגמרי מופרך, באמת כל יהודי אמור לשקף את עם ישראל כולו, אבל מה שמדגיש משה רבנו הוא שהפרט אמור לנקוט באמצעי זהירות מופלגים כדי שמעשיו לא יפגעו חלילה בטובת הכלל. בניסוח הזה אומר לנו משה רבנו שבעם ישראל אין שום דרך להפריד בין האישי ובין הלאומי, שפעולה של יהודי פרטי יש בכוחה להשפיע על כלל האומה ומכאן נגזרת החובה על היחיד לשקול כל מעשה פרטי ביחס לטובת הכלל.

יראת שמיים - ממנה נגזר הכל

והוא נותן הדרכה מפורטת בסגנון של מקרים ותגובות. כמו למשל: [יב] פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ. [יג] וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ, יִרְבֶּה. [יז] וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. [יט] וְהָיָה, אִם-שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם--הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן. וכאמור יש עוד הרבה כאלה בפרשה, שוב ושוב מזהיר אותנו משה רבנו מפני שכחה או השכָּחָה של הקשר שלנו עם בוראנו. ונשאלת השאלה כיצד ניתן לעמוד בזה? במציאות החיים הדינמיים כל כך, איך אפשר לשמור על דבקות בה' ולא לשכוח, מדי פעם לפחות, את הקשר איתו? אולי בכך שנתפלל שלוש פעמים ביום? כן, אבל לא רק.

משה רבנו מודע לקושי הזה, גם לו ברור שלא קל להתמיד בדבקות כזאת. זו הסיבה לכך שהוא טורח לפרוש בפנינו הדרכה כל כך מפורטת וגם להזכיר את ההיסטוריה הקרובה והרחוקה, כולל הנפילות הקשות שחלק מהמאזינים עוד זוכרים שכן מדובר בכשלונות של אבותיהם הישירים, כגון חטא העגל וחטא המרגלים. והבעיה היא שריבוי הפרטים בהדרכה של משה רבנו עלול לבלבל אותנו כי כל פרט הוא חשוב ומישהו עלול להתיאש מרוב פרטים. לכן הוא מציע לנו אבן בוחן שמקלה מאוד על מי שרוצה באמת לשמור על דבקות בה' (פרק י): [יב] וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל--מָה ה' אֱלֹקֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ: כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ.

יראה ואהבת ה', זו הדרישה היחידה וממנה נגזר הכל כי אם ממלאים אותה, כל היתר מגיע כתוצאה ממנה. אבל כבר הגמרא שואלת, האם יראת שמיים זה דבר כזה פעוט? לא, זה לא עניין פעוט וגם לא פשוט להגיע לכך, אבל אם נציב את זה לעצמנו כיעד לחתור אליו, יש סיכוי שנצליח לשמור על דבקות בה' וממילא לבחור תמיד במעשה שנכון לעשות. ומתוך זה גם נוכל להחליט עבור מי להצביע בבחירות הקרובות. כי המפלגות מבטיחות לנו את מה שהן חושבות שיקנה אותנו בעוד שהשאלה הנכונה היא מי מהן מציעה לנו לדבוק ברצון העליון. מזווית הראיה הזאת לא נשארו הרבה אפשרויות כי למרבה הצער גם הפוליטיקה הדתית היא לא יראת ה'. עד הבחירות נמשיך לחפש.