הנשיא
דונלד טראמפ אומנם הודיע שהשיחות עם הטלביאן באפגניסטן מתו מבחינתו, אך גם אם היו הצדדים חותמים על הסכם שלום - הוא
היה רק תחילת הדרך לעיצוב דמותה העתידית של המדינה. כך כותב ג'וני וולש, שהיה יועץ לענייני אפגניסטן במשרד החוץ האמריקני, במאמר שפורסם ב-Foreign Affairs לפני קריסת השיחות.
השיחות העתידיות בין ממשלת אפגניסטן, הטליבאן וקבוצות מקומיות נוספות יהיו חשובות יותר. לכן, ההסכמה החשובה באמת של הטליבאן בהסכם שהתגבש עם ארה"ב אינו התחייבותו שלא לתמוך בטרור, אלא הנכונות להיכנס למו"מ עם הממשלה ויתר הגורמים במדינה. הנסיגה בפועל של הכוחות האמריקניים אמורה הייתה להיות בהתקדמות המו"מ הפנימי, ולא תושלם לפני תחילתו כפי שדרש הטליבאן. אם השיחות הללו ייכשלו, יאבדו היתרונות שבהסכם בין ארה"ב לטליבאן.
המטרה הראשונית של השיחות האפגניות תהיה למפות את תקופת המעבר המסיימת את המלחמה ומשלבת את הטליבאן במערכת הפוליטית. הדבר יחייב את הצדדים להתמודד עם שלוש סוגיות: הבחירות הקרבות לנשיאות, הדרך המדויקת לשילוב הטליבאן והפסקת אש.
הבחירות לנשיאות אמורות להתקיים ב-28.9.19, אך קיימת מחלוקת לגבי קיומן. הנשיא הנוכחי והמועמד המוביל, אשרף גאני, רוצה לקיימן במועד כדי שיהיה לו מנדט טרי לניהול המו"מ. הטליבאן רוצה לבטל אותן, וכך גם אישים פוליטיים בולטים כמו הנשיא לשעבר חמיד קרזאי – משום שהם חוששים שהן יהיו כרוכות באלימות וזיופים שיחבלו בתהליך השלום. בפועל, מעריך וולש, הבחירות קרובות מכדי שניתן יהיה לבטלן, אך הנושא יעלה על שולחן המו"מ.
גאני רוצה שהממשלה הנוכחית תפקח על תהליך המעבר, בעוד יריביו והטליבאן דורשים להקים ממשלה זמנית חדשה. בכל מקרה, יהיה צורך לקבוע אלו תפקידים יוקצו לנציגי הטליבאן ומה יהיו תפקידיה המרכזיים של הממשלה – למשל, בחינה מחדש של החוקה, ארגון מחדש של כוחות הביטחון ושילוב הלוחמים בחברה האזרחית. כמו יהיה, יש לקבוע כיצד יסתיים תהליך המעבר – בבחירות כלליות או בוועידה לאומית.
המשימה העליונה מבחינת רוב הכוחות שמחוץ לטליבאן תהיה להבטיח הפסקת אש בת קיימא. הטליבאן רואה את האלימות כמקור הכוח העיקרי שלו, ולכן יש לו מניע לדחות את הפסקת האש הקבועה עד שייפתרו השאלות הפוליטיות. זה אומר, שייתכן שהפסקת האש תחכה עד לתחילת תהליך המעבר.
מעבר לכל אלו, שיחות השלום יצטרכו להתמודד עם השאלות שבלב המלחמה במדינה: השיקום והעתיד הפוליטי. וולש מציין, כי ייתכן שיידרשו שנים רבות לפתור סוגיות אלו, אך מציאת מכנה משותף בסיסי תהיה חיונית להצלחת השיחות.
השאלה החשובה ביותר נוגעת לצורת המשטר באפגניסטן. כמעט כל הגורמים מחוץ לטליבאן מעדיפים את השיטה הדמוקרטית שבאה אחרי הפלישה האמריקנית, על-אף פגמיה. מה שהטליבאן רוצה באמת הוא להשיב את השלטון הדרקוני שלו מהשנים 2001-1996, בו נאסרו בחירות ונאכפה בחומרה ההלכה המוסלמית (השריעה). אם הטליבאן יסכים להתפשר בנקודה זו, הוא יציע איזון כלשהו בין המוסדות החילוניים והדתיים, עם זכות המילה האחרונה לכוהני הדת – כמו באירן. אם תהיה הסכמה על כך, ייתכן שהחלק החשוב ביותר בשיחות יהיה על חלוקת הכוח בין המוסדות השונים.
בשל התפקיד המרכזי של הדת, השיחות היו חייבות לעסוק בזכויות האזרח ובזכויות הנשים בפרט, אשר בימי שלטון הטליבאן נאסר עליהן ללמוד ולעבוד. רוב המנהיגים לכל הפחות אומרים שהם תומכים בזכויות הנשים – בעוד הטליבאן מבטיח להגן עליהן "בהתאם לאיסלאם". זכויות הנשים אומנם מובטחות בחוקה מ-2004, אך ניתן כמובן לשנות אותה.
לבסוף, אומר וולש, שום הסכם לא יהיה שלם בלא מתן מענה להמוני הלוחמים והשבויים שיצרה המלחמה. בידי הממשלה מצויים רבבות שבויים, רובם אנשי טליבאן, ובארגון משרתים 60,000 לוחמים. רוב המנהיגים מוכנים לשחרר את השבויים, למחול על העבירות ולאפשר לאנשי הטליבאן להשתלב בשוק העבודה. אבל לוחמים קיצוניים מתוסכלים עלולים לעבור לשורות דאעש; הטליבאן עשוי להתנגד לפירוק נשקו אפילו במסגרת הסכם שלום; קרובי הקורבנות מתנגדים לחנינה לרוצחים; וכלכלתה הכושלת של אפגניסטן תתקשה לקלוט רבבות עובדים צעירים.
הנושאים והנותנים יכולים לנסות להתמודד כבר בתחילת השיחות עם הבעיות המרכזיות של אפגניסטן, או להתחיל דווקא עם נושאים פשוטים יותר וקלים יותר לפתרון. וולש קורא להם שלא להציב רף נמוך מדי, משום שההתמודדות עם בעיות היסוד רק תהיה קשה יותר ככל שתידחה. תשומת ליבו של העולם תפנה למחוזות אחרים, הצדדים יהיו פחות מחויבים לתהליך ואירועים חיצוניים עלולים להשפיע אף הם. איש אינו מצפה לעסקת ענק מיידית, אך הצדדים יכולים להגיע להסכמות משמעותיות – למשל לגבי תהליך המעבר ועקרונות למו"מ העתידי על שאלות הליבה.
כל הצדדים יידרשו לפשרות קשות כדי לסיים את המלחמה באפגניסטן, ורק הסכם ביניהם יבטיח את היציבות; נוכחות או נסיגה של ארה"ב אינם יכולים להשיג זאת. וושינגטון חייבת לסייע ככל יכולתה לשיחות הפנים-אפגניות, במיוחד בכך שתבהיר שהנסיגה כרוכה בהתקדמות בהן. הנסיגה חיונית כדי ליצור את ההזדמנות לשלום; ניצולה תלוי רק באפגנים עצמם, מסיים וולש.