יש לפנינו עוד שתי שבתות עד הבחירות ואנחנו מייחלים שייגמר כבר, כי ככל שהן מתקרבות הולך ומחריף הגועל מהסגנון בכלל ומעוצמת ההכפשות בפרט. לא בדקתי בפירוט אבל אינני זוכר עוצמות כאלה של שנאה במערכות בחירות בעבר, וכבר עברתי כמה כאלה בחיי. ומי שמנסה לבחון עניינית למי לתת את קולו, להעריך מי ייצג הכי טוב את השקפת עולמו, מתקשה מאוד להחליט כי כמעט ולא שומעים מסרים חיוביים אלא תגובות להכפשות. במציאות הזאת, פחות משבועיים לפני הבחירות בפרשת השבוע 'שופטים', קשה לנו מאוד לשפוט בקור רוח ולהחליט למי לתת את קולנו. והרי ההוראה (דברים טז): [יח] שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ... מחייבת להפעיל שיפוט אישי.
אז עד שנצליח להחליט, ניסיתי להבין מהיכן צצה לה השנאה היוקדת לכל מה שנראה כמו יהדות. ולא שזה דבר חדש השנאה הזאת, היא הייתה קיימת גם קודם, הרי תמיד התייחסו אל הדתיים בכלל ואל החרדים בפרט כאל יצורים נחותים שהתפתחותם התרבותית נמצאת בפיגור. אלא שבעבר מה שנתפס אצלם כפיגור תרבותי עורר בלבם גם רחמים על המפגרים כביכול, ריחמו בגלל ריבוי הילדים וצפיפות הדיור, בגלל ש"מפסידים" סרטים והצגות תיאטרון, כדורגל וכו'. ולכן השנאה הייתה די כבושה, היא לא בלטה כל כך. אלא שלאחרונה אנחנו חשופים לשנאה מזוקקת והשאלה היא מהיכן באה השנאה הזאת, על איזה מצע היא צמחה? ומדוע היא התפרצה דווקא עכשיו?
בהשגחה פרטית מצאתי קטע ישן משיחה של כ"ק אדמו"ר הקודם בחב"ד, ר' יוסף יצחק. בספר השיחות לשנים תש"ב תש"ג (1942/3) הוא מתייחס למערכת החינוך המודרנית, זו שבעבר הגדרנו כמערכת האנטי חינוך ושם הוא אומר (ציטוט): המלמדים הם אפיקורסים שאינם לובשים ציצית, לועגים מדרשות חז"ל, עושים את החומש הקדוש לסיפורי סבתא ר"ל ומהנביאים הקדושים - לספר של לימוד שפה (ספרות) ר"ל. המלמדים של החדרים המסוכנים והמלמדים של חברת מפיצי השכלה עוקרים את האמונה מילדי ישראל ונוטעים בהם שנאה לתורה וליהדות. אותם תלמידי החדרים המסוכנים בבתי הספר של חברת מפיצי השכלה יהיו עוכרי הדת וצוררי ישראל במדה מרובה יותר מאשר הפוגרומיסטים המסוכנים ביותר.
בדרך אל הטוב המוחלט
במערכת האנטי חינוך אומנם למדו חומש, נביאים ואפילו משנה (תושב"ע) אבל כמו שלומדים היסטוריה או ספרות, בלי שום
כבוד למקורם האלוקי, אולי כי אימצו להם אמונות אחרות. בכך ניתקו את מחונכיהם משורשיהם ההיסטוריים וגזרו עליהם חיים של עלים הנידפים בכל רוח מצויה. מאז, רבים מאותם מחונכים חיפשו ומצאו את הדרך להתחבר חזרה לשורשים והתנועה הזאת הולכת ומתגברת. מצד שני נמצאים אלה שהפנימו את הניתוק מהשורשים, שאימצו לעצמם שורשים חלופיים כביכול, כגון שוויון אנושי ובעיקר מגדרי, הגשמה אישית ועוד רעיונות חולפים והם נלחמים בכל הכוח לנתק את עם ישראל משורשיו, לכפות על כולנו את הניתוק שלהם.
בפרשת השבוע כתוב הדימוי של האדם לעץ השדה. הנה הפסוק (פרק כ): [יט] כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן--כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת: כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. ברוחניות, ה'עיר' היא משל לעניינים שונים, כגון לאדם עצמו (קהלת ט, יד). העיר שעליה מוטל המצור היא מכלול חיי האדם ובהרחבה גם מכלול חיי העם. כאשר חושבים שמשהו לא בסדר, משהו במכלול דורש תיקון, אפשר ורצוי לפעול לתיקון, לכבוש את העיר אבל בזהירות, לא לנתק את העץ משורשיו. תמיד היו בעם ישראל אסכולות שונות, דעות שונות ומנהגים שונים, אבל תמיד שמרו על המשותף, על עצם קיומו של העץ ועל החיבור למקור חיותו.
בדורות האחרונים התפתח כיוון חדש, זו כבר לא אסכולה חדשה אלא מאמץ מכוון לנתק את ילדי ישראל משורשיהם, כלומר מלחמה מבית נגד קדשי ישראל. כאמור, המציאות היא שהמנותקים מאונס מחפשים ומוצאים את דרכם חזרה אל שורשיהם וככל הנראה העובדה הזאת מדרבנת את חסידי הניתוק להגביר את מלחמתם נגד התנועה הזאת. עד לא מזמן חשבתי שהפצת השנאה נועדה רק לקושש קולות, שלא באמת שונאים, אבל בינתיים שיח השנאה מחריף ומכאן אני למד שהשנאה היא אמתית לגמרי. זה מפחיד, אבל כמו שכתבתי כאן לא פעם, אנחנו לא יודעים מה בדיוק יהיו השלבים אבל בטוחים שבסוף התהליך נגיע לטוב המוחלט. וזה כבר קרוב מאוד.
