קראתי בו-זמנית באקראי שני ספרים הרחוקים זה מזה בנושאיהם ובתאריכי התרחשותם, ובכל זאת הם נמסכים יחד להוויה הישראלית. קיבלתי מיפעת ארליך את ספרה השלישי "שמיים שאין להם חוף", העוסק בביוגרפיה של בניה שראל אשר נהרג במבצע צוק איתן שבועיים טרם טקס נישואיו לגלי; ומבתי שירה קיבלתי את "סער ופרץ" - הפרוזה ההתחלית של
נתן אלתרמן בשנות ה-30' למאה ה-20', עוד בטרם הטיל את הפצצה השירית של עולם הספרות - "כוכבים בחוץ".
שראל היה איש של חריגות ממסגרת. הוא גדל דתי בקריית ארבע ובין השאר בגבעת החרסינה, והוריד את הכיפה, אבל באהבתו לאמו חבש אותה בהופיעו בטלוויזיה. אביו אהב אותו בכל נפשו ובכל מאודו, ושניהם היו סובלניים כלפיו, אבל משעבר להתגורר עם בת זוגו בטרם נישואים מנע ממנו את הברכה שהייתה נהוגה במשפחתם מדי יום ששי.
בניה בחר במסגרת הנוקשה והמשמעתית ביותר בעולם. הוא החליט להיות איש צבא. מנגד היה מורד וחולק ולא מסכים וחושב מחוץ לקופסה, מבחינה זו, האדם הפחות מתאים לקצונה בצה"ל. בסיום קורס הקצינים התעמת עם מפקד בה"ד-1 אהרן חליוה (קרוב משפחה) לעיני כל הצוערים. ההיגיון הצרוף היה עם חליוה. פעימת הלב - עם שראל.
היו קצינים בכירים שלא רצו להעסיקו ביחידתם. הוא היה "עושה צרות". היו שהתלהבו ממנו כפולס דרך במחשבה ובמעשה. ארליך כתבה אמת ולא שיר תהילה, והתיאור כיצד אינו מקודם מפני שאיש אינו רוצה בו תחת פיקודו דרמטי וכן, ומצביע על גדולה. הן של צה"ל והן של בניה.
מצד אחד אירע שהיכה חייל. מצד אחר, בעיצומו של קרב לחיים ולמוות נגד מחבלים ברצועת עזה, שאג "מי רוצה למות"? יחד איתו והם קמו מרבצם אחד אחד והסתערו על מחבלים מבוצרים ויכלו להם. לא כך שאל מתיתיהו החשמונאי "מי ל-ה' אליי"?
זה ספר על צער וכאב והצלחות וכישלונות וסבל שנותר אצל האוהבים במשפחה שמחליטה כי לא תתקרבן ואצל הארוסה גלי. וגם מכתב סיכום של אם אוהבת המספרת לבנה שבעולם הבא כיצד אהרן חליוה בא לשבעה ודיבר כמה נחוצים קצינים כמותך בצה"ל, ואפילו אומרת בהומור - תגיד אין איזה דרך לשלוח אליך סלפי למעלה?
"שמיים שאין להם חוף" הוא ספר שאין חובה לקחת ליד. אבל מי שיקח - לא יניחו מן היד עד לשורה האחרונה של ארליך.
חופש הדעה
הרחק משם מצויה הפרוזה הבלתי מוכרת של אלתרמן, שהיא פרק בשנים החשובות של גיבוש היצירה העברית. אלתרמן של הפרוזה איננו מי שכתב "כי סערת עליי/ לנצח אנגנך..." או "ואת פנים כיסית והרף לא אמרת/ וחושך בבכייך ודם יונה". אבל כתיבתו חשובה. רבת תבונה והומור וסרקזם. זו אסופת מאמרים. אזכיר רק אחד: "אנשי הרוח וחופש הרוח", ונכתב בדצמבר 1938.
חבר הלאומים ערך כינוס בענייני ספרות. המארגנים ביקשו לסכם ולכלול דברים בזכות חופש הדעה והיצירה והעצמאות הכלכלית של סופרים. המושכים-בעט מאיטליה הפשיסטית התמקחו. טענו שלא צריך את הסעיף. אולי כדאי לרכך אותו? לא להזכיר את צמד המלים האלה על חופש המחשבה? ועמיתיהם מארצות אחרות חשו לסייע בידם בהבינם את מצוקתם של האיטלקים, שעלולים בשובם לרומא להסתבך עם ממשלת מוסוליני. רק הצרפתי ג'ורג דיהמל אמר להם ברחל בתך הקטנה, מה יותר מובן מאליו מכך שסופר ראוי לחופש הדעה ולהבעתה, ושלא יתנכלו לפרנסתו ויתערבו ביצירתו?
ואני נזכרתי בביבי שפיטר את שופטי "פרס ישראל" שכבר קיבלו מינוי ובמירי רגב ובמלחמתה בקולנוע הישראלי ובתיאטרון הערבי ובשיחה הצורמת של
שרה נתניהו שקבלה מדוע ד"ר
מרים אדלסון אינה מפטרת את עורך
ישראל היום עמוס רגב, וכמה טוב שאנו קרובים אל אקורד הסיום בטרם הוטלנו אל תחתית המדרון.
[
פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]
