אסירי תודה

יש לנו כה הרבה לשמוח ולהיות אסירי תודה, אלא שלפעמים אנחנו חולמים בהקיץ. נדמה לנו שהמכאובים והמחלואים הם עיקר חיינו ועיסוקנו, צרה פה או צרונת קטנטנה שם יוצאת מכל פרופורציה ומקבלת צלם ענק, ואם לא כל משאלות לבנו מתגשמות, טפשיות כשתהינה, הרי שאנחנו ברוגז או בדיכאון או סתם מצוברחים.

אין ספק שבגיל מסוים מתרבים הכאבים ונראה שאנו מבלים כל הזמן אצל רופאים, ובגיל אחר רופא העינים בבדיקה השנתית אומר "עליך להתרגל, אינך בן 20 או 30 או 40 יותר", ועוד בגיל נוסף נראה שאנחנו כל הזמן בלוויות, חבר אחר חבר אחר קרוב משפחה הולך לעולמו, ואנחנו נשארים בדד, גלמודים, מתגעגעים - הכל נכון, והשאלה היא איך מקבלים ומעכלים ומתנהגים.

נאמר "איזהו עשיר, השמח בחלקו", וברצוני לספר על שני זוגות שאולי ישכיחו מאתנו את כל טענותנו ומענותנו וצרותנו ובעיותנו. ישכיחו וילמדו אותנו עד כמה אנחנו עשירים, עד כמה עלינו להיות שמחים בחלקנו ולהודות לאל עליון על כל חסדיו, קטנים כגדולים.

נבחרי הציבור בעיר בוורלי הילס

הרשו לי לפיכך להזמינכם אתי לעיר בוורלי הילס. עיר קטנה במרכז לוס אנג׳לס. בעיר 34,000 תושבים המוקפים בכארבעה מיליונים של תושבי עיר המלאכים ועוד עשרה מיליונים תושבי אגד הערים (כמו תל אביב רבתי, קרי מרכז הארץ) המונים כשמונים ערים ואזורים הלא מאוגדים של לוס אנג׳לס רבתי. בוורלי הילס היא טיפה בים. אך זו טיפה כה משמעותית, שהעולם כולו בא לבקרה כמו גם נמצא קשוב לכל הגיגיה.

חברי המועצה לא פוחדים ולא מהססים להראות את תמיכתם המלאה בישראל ובעם היהודי. כשצריך לצאת נגד תוכנית לימודים בקליפורניה הדוגלת באנטישמיות, מועצת העיר התייצבה מיד ויצאה בהצהרה חריפה נגד התוכנית. כש-AirBnB החליטו שלא לאפשר פרסום דירות ובתי יהודים ברחבי יהודה ושומרון, הייתה זו הצהרה של מועצת העיר שהתגלגלה לה מסביב לעולם כולו, כמו גל צונאמי אדיר שלא שקט עד שהתייחסו להבטחה של פעילות נגד כאן. כשהגיע ראש ממשלת ישראל וחתם על מזכר הבנה ושיתוף פעולה עם קליפורניה, הייתה בוורלי הילס אחת משלוש הערים שחתמה מיד על הסכם דומה ואף מיישמת אותו הלכה למעשה עד עצם היום הזה.

כל נבחרי הציבור בבוורלי הילס הם יהודים - חמישה חברי מועצת העיר, גזבר העיר וחברי הוועד המנהל את מערכת החינוך. ראש העיר בוורלי הילס וסגנו הם חברי המועצה, לפי סבב קבוע מראש (התלוי במספר הבוחרים שהצביע לכל מועמד). כשמגיע תור חבר המועצה לכהן כראש עיר - כהונה של שנה אחת - ראש העיר מחליט על סדר היום כמו גם על תוכניות מיוחדות למשך שנת כהונתו. בצורת הממשל המקומית בה העיר מנוהלת על-ידי מנהל מקצועי והוא עונה לחברי המועצה, אין לראש העיר יכולת מרעישה לעשות דברים, שכן כל החלטה מחייבת רוב של חברי המועצה, קרי שלושה קולות מתוך חמישה.

אך מבחינה טקסית וכלפי חוץ, כל שנה מתאפיינת במרכיבים שונים. לדוגמה, ראש עיר אחת דגלה בבנית אחדות בעיר, ומאות מתושבי העיר היו מגיעים פעם בשבוע בבוקר לבנין העירייה ויוצאים משם לטיול רגלי או להתעמלות בוקר. היה זה מראה מרנין במיוחד, עם שוטרים העוצרים את התנועה לכבוד אותה "צעדה" בראשה "מרי פופינס", ראש העיר הבלונדינית רבת האמצעים וההשפעה. אותה ראש עיר, לילי בוסי, היא בת של ניצולי שואה. הוריה כבר אינם בחיים, וכשהיא התבקשה, בתור ראש העיר, להנפיק תעודות כבוד לניצולי שואה בעודם בחיים לכבוד נס מלחמת ששת הימים ו-50 שנים לאיחוד ירושלים הבירה, היא התייצבה לברך את כל הניצולים שנמצאו אז באזור - מאה במספר (לצערנו הרב, מאז כבר נפטרו כמה מהם).

ראש עיר אחר, ד"ר ג׳וליאן גולד, רופא במקצועו המביא עכשיו חידושים רפואיים מהארץ לסידר-סיני, אחד מבתי הגדולים בארה"ב, ציין לשבח עסקים מקומיים הפועלים בעיר למעלה מ-25 שנים ועוברים מדור לדור. אשתו, פרופ׳ לרפואה, דוגלת ברעיון שנבחר ציבור אמור לשרת את הציבור ומן הראוי שיהיה נגיש לציבור וקשוב לצרכיו ולבקשותיו. דבר כה נפלא ויוצא דופן, שזה פשוט תענוג לחזור על משנתה של פרופ׳ מישל גולד. היא, לפחות, דואגת שבעלה יישם זאת ככלל, לא היוצא מן הכלל.

כך מראש עיר אחד למשנהו. אך סיפורנו מתמקד דווקא בראש העיר הנוכחי, ג׳והן מיריש. ג׳והן יהודי ומקפיד מאוד לתמוך בישראל בכל דרך אפשרית. תחום שמאד מעניין אותו הוא כלי רכב עצמאיים (אלו שאינם דורשים נהג אנוש) ודווקא בשטח זה לישראל יש הרבה מאוד מה להציע. מיריש כבר היה ראש עיר בסבב קודם, ואף נסע לארץ לכנס ראשי רשויות וראשי ערים (פעמים), ואפילו הספיק להעניק לראש הממשלה תעודת כבוד בשם חברי המועצה ובשמו. תוכניתו לשנת כהונתו הנוכחית, היא להעניק תעודת כבוד לתושבי העיר בני 90 ומעלה.

אחד הראשונים שזכה בכבוד זה הוא דיוויד וינר, פילנטרופ ניצול שואה. וינר הוא אחד מקבוצה שרבים מחבריה כבר אינם בחיים. שמותיהם מתנוססים על בניינים באוניברסיטאות ברחבי הארץ, ופקולטות שלמות נקראות על שמם. אך לא משנה עד כמה האדם תרם ועזר ועשה, כבוד נוסף תמיד מתקבל בברכה - תעודה נוספת לקירות מלאים תמונות ותעודות.

זוכר אני היטב פילנטרופ אחר, ניצול שואה, שזכה לעבור את גיל המאה, מקס ווב. הוא היה נפגש מדי יום ראשון עם קבוצת חברים במסעדת-דלי "קנטרס" בשדרות פרפקס (פעם המרכז היהודי של לוס אנג׳לס). בצד בניין המסעדה ציור קיר של ההיסטוריה של לוס אנג׳לס היהודית - משנת 1850, עת העיר הוקמה, עד שנת 1984, עת הפרויקט של ציורי הקיר בוצע על-ידי מחלקת הנוער של הפדרציה היהודית.

באתי לאסוף מבקר מניו-יורק שהוזמן לאותה ארוחת בוקר שבועית של יום ראשון, ומקס ווב עם מלוו יצאו גם הם לחניה. הסבתי את תשומת לבו לציורי הקיר, והוא ענה שאמנם מדי שבוע בשבוע הוא חונה שם, אך הוא לא שם לב לתוכן (נוער יהודי יוצא להפגין "אנחנו מצביעים אך ורק לחיים"). הוא סיפר לי באותה הזדמנות על ראיון שנתן לתחנת רדיו מקומית, ראיון שולי לכאורה (בשל התחנה) אך משמעותי כל כך עבורו, שנשאר טעמו עד יומו האחרון.

כל כמה שמפורסמים וחשובים האנשים, ושמותיהם מתנוססים ברבים, כך הדברים הפשוטים ביותר, הנקלים ביותר, משמעותיים ביותר עבורם. למקס ווב זכינו להביא את התעודה של ראש העיר וחברי מועצת העיר בוורלי הילס זמן מועט לפני מותו.

אך ישנם כאן בעיר ניצולים רבים שאינם מפורסמים או עשירים כמו וינר או ווב ז"ל או אייק שטרקמן ז"ל או נייט שאפל ז"ל. ואנחנו שוכחים אותם, מתעלמים מהם, שכן הם כבר זקנים, וכוחם לא איתם, והשואה מקומה בטקס פעם בשנה, או אולי בביקור במוזאון, או פרק שהילדים צריכים ללמוד בבית הספר (אל דאגה, במקומות רבים נפטרים מפרק מיותר זה).

אין דין השואה אצלנו כדין שואת הארמנים. עבורם יום הזיכרון שלהם פרושו שהילדים לא הולכים לבתי הספר, כל העסקים סגורים והקהילה כולה, בהמוניה, יוצאת למסע רגלי שסופו לפני הקונסוליה הטורקית בהפגנה של אלפים עד עשרות אלפים.

להבדיל, השואה שלנו שקרתה שנים אחר כך, במלחמת עולם אחרת, כתוצאה מכך שהעולם התעלם מהשואה הקודמת (כך לפי דבריו והבנתו של היטלר), זוכה בכמה מאות בודדים של משתתפים (אם מגיעים מאתיים אנשים, נתברכנו), מקהילה של כמעט מיליון אנשים. יחי ההבדל הקטן. אצל הארמנים הזיכרון חי וקיים וכואב בעוד אצל היהודים השואה נשכחת והפכה לסיסמה חסרת משמעות ולטיולים המכניסים מילארדים הן לארגונים בארץ והן לארץ המארחת ("אלו לא היו מחנות מוות שהיה לנו כל חלק בהם, אנחנו היינו עם כבוש!" כך לפי הפולנים והחוק הפולני).

בוורלי הילס כרמל

בבית אבות בפאתי העיר בוורלי הילס (קרי מחוץ לגבולות העיר, אך המקום עדיין משתמש בשם "בוורלי הילס") שהוקם על-ידי ניצולת שואה והפך למכונת כסף ברבות השנים, חיים זקנים רבים, מרביתם יהודים, ומספר לא מבוטל של ניצולי שואה. את שארית כספם הם מוציאים, בכדי לחיות בסוף חייהם באותו מקום, שאינו מפואר וגם אינו מאוד מלבב, אך אפשרויות אחרות כמעט שאינן בנמצא (בארץ הממשלה אחראית, כאן יש את הפדרציה היהודית, וכך נשארים הזקנים גלמודים, ללא דואג ומשגיח בסוף ימיהם).

זוג אחד נשוי מזה 70 שנה. בשנת 1949, הרב הראשי לישראל השיא אותם בירושלים. שמו הרב משה. שמה מרים בת שרה. בשבעה במאי השנה, הרב משה חגג את יום הולדתו ה-100. בשניים בספטמבר השנה חגגה מרים בת שרה את יום הולדתה ה-100. הם לא נפרדים זה מזו, ואם היא בחדר והוא בבית הכנסת (חדר בסוף אותו המסדרון), הוא נחרד וכל כמה דקות מנסה לקום וללכת לראות לשלומה.

בידיו ספר תפילה קטן, ואיני יודע אם ספר זה ניצל אתו את זוועות השואה. עליו טלית, וכל כך וכך זמן הוא מנסה למצוא את תיק-הטלית (שנמצא בחדרם). משך 40 שנים הרב משה הכין לבר מצווה את כל הילדים בבית הכנסת הקונסרבטיבי הגדול ביותר בלוס אנג׳לס, לו שייכות כמה אלפי משפחות. משך אותם 40 השנים הרב משה היה בעל קורא, ואת התורה הוא יודע על בוריה. אך ברבות ימיו, הוא אינו כפי שהיה בעבר, ונמצא אתו מטפל צמוד.

לראות את מרים בת שרה והרב משה זו מתנה משמים. הם אוחזים ידים, היא מסבירה לו או הוא מבקש ממנה. שפה זרה הם מדברים, שפה של ארופה של לפני המלחמה. אך את שפת הזוג בני המאה יכול כל אחד ואחת מאתנו להבין, שכן זו אנרגיה משותפת, שאינה דורשת הבנה של מילים בודדות או אפילו של רצף זה או אחר.

חיפשנו מה לעשות לכבוד יום הולדתה ה-100, שכן מה כבר אפשר להביא? נפטון מזרחי אפתה עוגה - ועוגותיה מפורסמות, שכן את נשמתה היא מוסיפה, ואני שלחתי אימייל לד"ר גולד, שהיה ראש העיר בוורלי הילס ושהוריו שניהם היו באותו בית אבות טרם מותם.

מה עשה ד"ר גולד? העביר את הבקשה לראש העיר הנוכחי, וכך נכנסה העיר כולה לפעולה. כשראש העיר מחליט על משהו, אין ביצוע טוב יותר מאשר בבוורלי הילס. בני הזוג הוזמנו לישיבת מועצת העירייה לטקס מיוחד.

הכרה מיוחדת על-ידי העיר בוורלי הילס

התוודתי בפני העובדת האחראית על התאום שאיני יודע ולא כלום על מאתים השנים האחרונות, קרי מאה של הרב משה ומאה של מרים בת שרה. איני יודע היכן הם גרו. כל שידעתי הוא שהרב משה הוא ממונקש של לפני המלחמה, שגם אשתו וגם הוא שרדו את התופת של השואה ושבתקופה מסוימת הוא היה מגיע ברגל לבית כנסת בבוורלי הילס (חב"ד של הרב שוסטרמן). המתאמת שאלה את ראש העיר, וזה אישר את החריגה - גרו, גרים או אפילו לא גרו בעיר, קשר יש, והארוע הולך להתקיים כמתוכנן - חייבים קצת גמישות! בינתיים למדנו דבר ועוד דבר, וגם גילינו שיש בן שגר מרחק כמה שעות צפונית מכאן ועוד אחיינים וילדיהם בחוף המזרחי.

שאלנו את המטפל שעם בני הזוג אם הם יהיו מסוגלים להגיע, וכולנו כאחד התרגשנו. בעירייה התכוננו לחכות להם בכניסה, לעזור להם להכנס ולהבטיח שזה יהיה אירוע שאיש לא ישכח. אלא שממרום הגיל, העולם מצטמק ונסגר וכל דבר קטן נהיה גדול מעבר לגודלו האמיתי. עד מהרה ההתרגשות הפכה לחרדה, מה יהיה אם הרב משה לא ירגיש טוב, או שיהיה זה יום קשה, יום בו לא יזכור דבר, או אולי אפילו הם יעשו משהו שיבייש אותם. כך הלכו החששות וטפחו עד שהוחלט שאי-אפשר להשתתף בטקס.

כאן קרה פעם נוספת דבר נפלא. "אם בני הזוג לא יכולים להגיע לפגישת מועצת העיר בבנין העירייה, הרי שאני אבוא אליהם", אמר ראש העיר וכך היה.

כולנו מכירים את האימרה "אם מוחמד לא מגיע להר", וכך קרה במציאות. הגיע צוות צילום של העירייה יחד עם ראש העיר, התקבצו ובאו תושבי בית האבות לבית הכנסת בקומה השנייה, וכאילו כמתנת שמיים היו שני בני הזוג צלולים ממה שאני זוכר מדי שבת בשבתו. גם בקו הבריאות, גם בדעה צלולה וברורה, והנה הם יושבים עם ראש העיר שכבר עומד לפצוח בשיר ביידיש על בן מאה, והוא צוחק ואומר "בין שניכם מאתים שנים, וכבר צריך לשנות את השיר".

כשמתחיל כדור להתגלגל, חבית מלאה יין משובח עתיק ימין, קורים דברים גם בלי להתכונן אליהם. ביום שישי של אותו שבוע הופיעה תמונה של אותו ביקור בעתון המקומי, ובשבוע שאחריו המתאמת מטעם העירייה התקשרה לשאול אותי אם אוכל לקחת מתאם ועליו התמונות עבור בני הזוג. צחקתי ועניתי שאולי כדאי להדפיס תמונות במקום מתאם למחשב. "כמובן", נעניתי, וסט תמונות הודפס במיוחד עבודם. כאן לא הסתיים הסיפור. כי כשדבר מופלא קורה, הוא גורר אחריו דברים נוספים.

שלחתי אימייל נוסף (הראשון כאמור היה לד"ר גולד, זה למתאמת מטעם העירייה) כשנודע לי שבשום פנים ואופן בני הזוג לא יוכל לבוא לעירייה לטקס. שאלתי "כיוון שכבר נקבע ופורסם, אולי, בחוצפה ישראלית אופינית, יורשה לי לבקש ׳שניים עבור אחד?!?׳" סיפרתי שיש זוג נוסף, צעיר יותר, גם הם ניצולי שואה. ג׳ו דיויס ואשתו שרה גם הם נשואים 70 שנים (הם התחתנו ב-25 בינואר, 1949, באטלנטיק סיטי). אך ג׳ו "צעיר", הוא יהיה בן 99 רק בשבעה בנובמבר, אם יזכה, ואשתו תהיה באותו יום בדיוק בת 95, אם תזכה גם היא.

ג׳ו נולד במונקש, צ׳כוסלובקיה (היום אוקראינה) לאיזדור וייטי דוידוביץ׳. הוא היה השלישי מתשעה ילדים. אביו היה חייט וכך גם הוא. במרץ 1944 הוא נלקח לאושוויץ ומשם לבוכנוולד ואחר כך למחנה בריינסדורף, גרמניה. באפריל 1945 הוא צעד במצעד המוות לטרנזיסטדט, שם שוחרר במאי, 1945. את אשתו לחיים הוא פגש אחרי המלחמה, גם היא ניצלה את תופת השואה. מה יותר טוב מאשר "שניים במחיר אחד" שאלתי, והתשובה לא בוששה לבוא "מאושר"!

אישור (מהעירייה) ואושר (אישי, עילאי), הכל התערבב, וכשעמדה לילי בוסי, ראש העיר לשעבר וחברת המועצה בהווה, הסתבר שהמשפחות מכירות מזה שנים. רק שהוריה כבר אינם וג׳ו ואשתו עדיין כאן. לא היה אדם באולם שלא היו לו דמעות בעינים, אולי בשל המעמד, אולי בשל הסרט הקצר שהוקרן על ראש העיר שהגיע לברך את בני הזוג הרב משה ואשתו מרים בת שרה.

הסתבר שאביו של ג׳ו - החייט של מונקש - היה קונה בדים מאביו של הרב משה. יד אלוהים היא ששניהם ניצלו, שניהם נשואים שבעים שנים, שניהם בני כמעט אותו הגיל (כאמור ג׳ו הצעיר הגיע לעיריה) ושניהם עם בנות זוגם חיים עתה באותו מקום "כרמל של בוורלי הילס". רק ששרה, אשתו של ג׳ו, הצעירה בין כולם (בת 95 פחות חודש וחצי) לא הגיעה. היא לא הרגישה טוב ויומיים אחר כך אושפזה עם דלקת ראות.

מאמינים הדתיים (ואיני בטוח אם הספרדים או האשכנזים או כולנו גם יחד), שמהלך חודש אלול ("אני לדודי ודודי לי") אלוהים מהלך לו בקרבנו, יוצא לשדה לבקר את אנשיו, מלך היורד להיות עם נתיניו. אולי בשל כך זכינו לחגוג ביחד עם מרים בת שרה והרב משה מרמל את יום הולדתם המאה ועם שרה וג׳ו דיויס את יום הולדתם המשותף המציץ לו מעבר לפינה ממש בשבעה בנובמבר.

ראו כמה נפלאים החיים, ועל כמה וכמה מעלות טובות עלינו להודות, שכן לא כל יום זוכים אנו בכאלו מתנות משמיים.