חטיבת "אלכסנדרוני"
1בפיקודו של דן אבן הייתה אחראית לגזרה שמצפון וממזרח לגזרה שחטיבת "קרייתי" התל אביבית הייתה אחראית עליה, ומדי פעם פעלו יחידות "אלכסנדרוני" סמוך למחוז תל אביב. ב-18 בינואר פשטו חיילי גדוד 33 מחטיבת "אלכסנדרוני", בפיקוד דני דגן, על חמישה בתים מצפון-מזרח לכפר סלמה, מהם ירו ערבים על הקיבוץ העירוני אפעל
2 ועל פרברי רמת-גן. לפשיטה ניתן הכינוי "נזלת". דגן ופקודיו השתלטו על חמשת המבנים והרגו כמה לוחמים ערבים. מפקד המחלקה אריאל אנקלביץ, שהסתער על היעד בראש פקודיו, נהרג בחילופי היריות.
מתחילת אפריל פינו הבריטים בקצב מהיר את המשטרות, את הבסיסים ואת המחנות הצבאיים שלהם בכל הארץ. מח״ט "אלכסנדרוני" דן אבן קיבל פקודה להכניס את אנשיו למחנה תל-ליטווינסקי ברגע שיפנו אותו הבריטים, ומפקד גדוד 33 מחטיבה זו, בן-ציון פרידן, הורה למפקד הפלוגה, אלי אבני, להשתלט עם חייליו על מחנה תל-ליטווינסקי שהיה אחד המחנות הצבאיים הגדולים בארץ-ישראל, ושני הצדדים היו מעוניינים בו מפני שהוא חלש על הכביש המוביל מתל אביב לנמל התעופה לוד, עורק תנועה חיוני גם ליהודים, וגם לתושבי הכפרים הערביים סלמה, חיריה, סיקיה ויהודיה. אילו השתלטו על המחנה, היו הערבים יכולים לאיים על כל גוש-דן, ובייחוד על כפר אז״ר, הקיבוץ העירוני אפעל, כפר אונו, ועל שכונת תל ליטווינסקי. הפלוגה של אבני הקימה מטה קדמי בכפר אז״ר וחיכתה לפינוי, ובו בזמן חדרו למחנה פקודיו של חסן סלמה, שהתחזו כפועלים. ב-14 באפריל הודיע הש״י שהפינוי קרוב. התצפיות אישרו את הידיעה. אבני התחזה לנהג של קבלן יהודי שהיה לו אישור כניסה למחנה, וחדר אליו. הרי סיפורו: "בדרכנו ראינו ריכוז גדול של מכוניות, תותחים ומכוניות משוריינות, על המגרש הגדול. המשכנו וירדנו לעבר המוסכים, ממזרח לכביש, על-יד המוסכים ראינו קבוצה של ערבים לבושים אזרחית, שעסקו בביצור אחד הבתים שעמד בפינה הצופה מערבה וצפונה. מן המוסכים שמנו פעמינו אל גבעת שלוש הבריכות. אף שם ראינו ערבים מכינים ביצורים." פרידן פקד על אבני להשתלט על המחנה ב-14 באפריל בלילה.
ב-1 אחרי חצות דיווחו התצפיות: האנגלים מתפנים. בשעה 4.30 לפנות בוקר עזבו אחרוני הבריטים את מחנה תל-ליטווינסקי. פרידן פקד על אבני: להיכנס! בפלוגה של אבני היו שתי מחלקות. מחלקה בפיקודו של
יעקב ארז חדרה לאגף הדרומי של המחנה, הגובל עם הכפר חיריה, ומחלקה בפיקודו של אמציה עמרמי חדרה לאגף המזרחי. הערבים ירו עליהן מתוך המחנה. פרידן שלח למחנה מחלקה שלישית. שלוש המחלקות השתלטו על רוב מיתקני המחנה, אך לא סילקו ממנו את כל אנשיו של חסן סלמה. באותו זמן ירו חיילי "קרייתי״ במרגמות על הכפר סלמה, ורבים מתושביו נפגעו.
ב-15 באפריל בשעה 11 לפני הצהריים נודע לפרידן שלוחמים ערבים מהכפרים מתכוננים לתקוף את המחנה, והוא שלח רץ למפקדת גדוד 32 של חטיבתו, שחנתה בגליל ים, וביקש סיוע. הרץ לא מצא את המג״ד, צבי גרמן, במפקדה. מפקד פלוגה ב' של גדוד 32,
אשר לוי, כתב: "באותו יום יצאתי עם הפלוגה למטווח. לפתע נראה מרחוק רוכב אופנוע ... הייתה עמו פקודה... לעלות מיד על המכוניות ולחזור להרצליה... עלינו להשתתף בפעולה שכבר החלה, ועזרתנו המידית הכרחית. במהירות הגענו למרכז הרצליה. השליש עמי פרלין חיכה לי. היו בידיו הודאות להעביר מיד את הפלוגה לפיקודו של גדוד. לרגע היססנו, לא ידענו כיצד נעבור עם נשקנו בכביש הראשי, שמשמרות בריטיים סיירו לאורכו... החלטנו לא להתחשב בגורם הבריטי, ופקדתי על השיירה לנוע במהירות למפקדת גדוד 33. המוני עוברים ושבים הריעו לנו בהתלהבות. במפקדת גדוד 33 הורונו להעביר את הפלוגה למחנה תל-ליטווינסקי.
״כשהתקרבנו למחנה נשמעו יריות רבות. תנועת כלי הרכב הייתה רבה. בשער הכניסה, הצפוני, כבר ניצב משמר משלנו. הזקיף הפנה אותי אל מפקדת הפעולה... המפקדה שכנה בבניין שניצב על-יד מקום הכניסה לבית-החולים (כיום) ובכמה בניינים סמוכים לו. בנץ,
3 שהיה מפקד הפעולה, תאר את המצב. לדבריו נשאר השער הדרומי פתוח לאויב, ועם בוקר כבר היו הערבים במחנה. גדוד 33 הצליח לכבוש את החלק הצפוני של המחנה.
״המחנה היה
זר לי. רשת הכבישים המסועפת שבו אך הכבידה על ההתמצאות. לא היה ברור לי באיזה חלקים מחזיק האויב. לקחתי עימי את חוליות הפיקוד של הפלוגה, עלינו על משוריין ויצאנו לסייר במחנה. נסענו כלפי דרום. האויב ירה עלינו אש חזקה. הקליעים היו מתדפקים על דפנות משוריינינו. ממולנו, במרחק כמאתיים מטר, ניצב משוריין אויב שפתח עלינו באש. היה זה אחד המשוריינים שלנו, ששבועות אחדים קודם לכן נפל שלל בידי האויב בסביבות ירושלים.
פנינו כלפי מזרח. על גבעת המגדל מצאנו מחלקה מאנשי 'משמר העם‘ שניהלו חילופי יריות חזקים עם האויב. מן הסיור התברר לנו כי האויב נכשל להחזיק במחנה, גם, מפני שאנשיו, מיד לאחר שהשתלטו על דרום המחנה, החלו לבוז בז. הם התפזרו בין החצרות וכל אחד מהם השתדל לחטוף מהשלל הרב שנשאר במחנה."
פרידן פקד על לוי להדוף את הערבים אל מחוץ למחנה. בכמה סבבים של משוריין הגיעה הפלוגה לשטח הVתערבות, והחליפה יריות עם הערבים שבבנייני המחנה. יצחק (גוליבר) בן-מנחם
4 ירה במקלע בנהג של משאית שהובילה תגבורת לאויב. המשאית התהפכה ונוסעיה נפגעו. שתי מחלקות בפיקודו של יצחק קדם הסתערו על הבניינים". קדם סיפר: "הגענו עד בית-הדפוס הצבאי. לערבים היו משוריינים קלים, ולנו היו חמישים כדורים חודרי שריון. גוליבר ירה במשוריינים ממרחק שש מאות מטרים ופגע בהם, והתקפתם נעצרה."
חילופי היריות נמשכו גם למחרת, ב-17 באפריל. כששככה האש שלטו היהודים על רוב המחנה, והערבים החזיקו בקבוצת בתים בפינתו הדרומית-מערבית. במרגמת דווידקה הופגזה קבוצת הבתים, אך הערבים לא ברחו.
5 ב-17 באפריל בשעה 6.30 בערב דיוות המח"ט דן אבן ל
יגאל ידין: "מחנה תל-ליטווינסקי בידנו, פרט ללשון הדרומית הגובלת עם כביש סלמה-יהודיה."
6 הש״י דיווח: "עשרים ושמונה ערבים נהרגו בקרב. מה"הגנה" נהרג חייל אחד
7 ועשרה נפצעו".