ניצב בדימוס ניסו שחם, שהיה מפקד משטרת מחוז ירושלים, הורשע (יום ה', 23.9.19) בהטרדה מינית, מרמה והפרת אמונים. בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל את ערעורה של המדינה על פסק דינו של בית משפט השלום בעיר וקבע, כי שחם יצר שיטה שאפשרה לו לקיים יחסי מין עם שוטרות שהיו כפופות לו. הדיון בעניינו הוחזר לבית משפט השלום, שיגזור את עונשו.

שחם, לשעבר מפקד משטרת מחוז ירושלים, הואשם בשמונה פרשיות של קשרים מיניים עם שוטרות צעירות ממנו בהרבה שהיו כפופות לו. המדינה טענה, כי בכל המקרים הוא פעל בניגוד עניינים המגיע כדי עבירה פלילית, כאשר טיפל בענייניהן של אותן שוטרות. בחמישה מקרים יוחסו לו גם עבירות מין כלפיהן. השופט בני שגיא (כיום במחוזי בתל אביב) זיכה את שחם כמעט מכל האישומים, למעט הטרדה מינית אחת, באומרו שיש לבחון כל מקרה לעצמו - וכי בחינה כזאת מעלה שלכל היותר פעל שחם בניגוד עניינים שאינו פלילי. הוא גזר עליו 240 שעות שירות לתועלת הציבור (של"צ).

בערעורה טענה המדינה, כי הכרעתו של שגיא "נעדרת כליל אמירה משפטית-נורמטיבית על התמונה העובדתית הקשה שהוצגה בפניו במהלך המשפט". לטענת המדינה, שגיא שגה בדרך בה קרא את כתב האישום, וטעות זו היא שהובילה לפסק דינו השגוי. שחם מצידו ערער על הרשעתו. בתום הדיון בערעורים הציעו השופטים לשחם למשוך את ערעורו ולהסכים להרשעתו במרמה והפרת אמונים ולעונש של עבודות שירות, תוך שהם רומזים שפסק דין עלול להביא לעונש חמור יותר; שחם דחה מיד את ההצעה.

"הפרה חמורה של חובת האמון"

שופטי המחוזי - מרים דיסקין (שכתבה את חוות הדעת העיקרית), גיליה רביד ומוטי לוי - אומרים על שחם: "התנהגותו מצביעה על הפרה חמורה של חובת האמון של שוטר במדים". הפער העצום בינו לבין שמונה השוטרות "היווה קרקע להצמחת עשבים שוטים וניצול לרעה. הן לא פגשו אותו במקום ניטרלי ושוויוני, אלא במסגרת תפקידו שהכל סרים למרותו - הרכנת ראש של הכפופים והשלמה מאולצת להתנהגות מינית מצד בעלי הסמכות".

דיסקין, רביד ולוי מוסיפים: "המדובר בשיטת מיזוג שבין יחסים אינטימיים עם כפיפות לבין עיסוק בתנאי שירותן במשטרה שפיתח שחם והפעיל לאורך שנים. ככל שחיתות, יש בה ניצול לרעה של כוח עודף כדי להשיג טובות הנאה אישיות שאינן נובעות מן התפקיד ואינן קשורות בביצועו. ניצול הסמכות, הכוח והשררה שניתנו לשחם בשירות הציבורי כדי לפעול במסגרת תפקידו לשם סיפוק מאווייו המיניים – משחית את הארגון, ומשווה להתנהגות זו משמעות של מעילה באמון הציבור, כלומר – מעשה של הפרת אמונים. כך, בכל מסגרת עבודה בשירות הציבורי, וכך ביתר שאת במסגרת המשטרה".

המחוזי מדגיש: "אין ולא צריך להיות קושי מיוחד לזהות את התנהלותו של שחם ככזו המגבשת את מעשיו לעבירה של מרמה והפרת אמונים. המדובר בהתנהלות כוללת, ממושכת וחוזרת של קצין משטרה בכיר המצוי ברום ההירארכיה הארגונית, שרק מעטים בכירים ממנו, היוצר שוב ושוב זיקה אישית חריגה ואסורה על-פי הדין המשמעתי וכללי ההתנהלות המחייבים בדמות קשרים מיניים עם שוטרות צעירות שדרגתן נמוכה, תוך ניצול מעמדו ותפקידו, כל זאת מבלי לחשוף את דבר הזיקה החריגה. כך, אף מבלי שאותו קצין ייזקק להחליט בעניינן של השוטרות. ובמקרה דנן – קל וחומר שכך, בשים לב לכך ששחם לא טרח למשוך את ידיו מקבלת החלטות בעניינן".

בבית אמו ובתחנות המשטרה

עוד קובע המחוזי, כי מעשיו של שחם חורגים מהתחום המשמעתי ועוברים אל התחום הפלילי. הוא היה קצין בכיר מאוד ובעל השפעה רבה ואף מכריעה בתפקידים שמילא - ודי בכך כדי שהפרת האמונים שלו תהיה בעלת אופי פלילי. חומרה יתרה נובעת מכך שהמעשים נעשו במשטרה, "שערכי היושר, האמת, הצדק ושמירת החוק הם אבני היסוד עליהן היא מושתתת. ההתנהגות המיוחסת לשחם מצביעה על הפרה חמורה של חובת האמון הנדרשת משוטר במדים, כלפי תפקידו וכלפי מערך המשטרה עליו נמנה".

עוד מצביע המחוזי על כך ששחם קיים יחסים עם שוטרות זוטרות, כאמור - לא פחות משמונה שוטרות, ואף ניצל את נסיבותיהן האישיות כפי שהכיר מכוח תפקידו. התמשכות המעשים (חמש שנים) ואופיים - כולל מפגשים מיניים בבית אמו של שחם, בביתו הפרטי, ברכבו ואף בתחנות המשטרה - אף הם הופכים אותם לפליליים. "שחם יצר קשרים אינטימיים עם השוטרות, תוך שעשה מעת לעת שימוש בסמכויות שהוענקו לו מתוקף תפקידו, לרבות יצירת התנאים שאפשרו קשר אינטימי עימן, וייתכן שעל-מנת לקדם את עניינן האישי בו", מוסיפים השופטים.

המחוזי מסכם באומרו: "בסיכומו של דבר, כאשר אנו משקללים את כלל הנתונים שפורטו לעיל: רום מעמדו של שחם; את מאפייניו הייחודים של ארגון המשטרה; את מעמדן של השוטרות; את נסיבותיהן האישיות; את מספר השוטרות; את משך השנים; את אופי הקשרים האינטימיים; את קבלת ההחלטות של שחם בעניינן; את שמירתם בסוד ואת ההשפעה של כל אלו הן מבחינה פנים ארגונית והן מבחינת כלל הציבור – התשובה לשאלה אם מעשיו פגעו בערכים המוגנים הניצבים בבסיס העבירה באופן הממלא אחר יסודותיה – הופכת מובנת מאליה, באופן שהתנהלותו נצבעת בצבע 'השחור' של עבירה פלילית".

במישור העקרוני מדגיש המחוזי: "האיסור על קיומם של יחסים אינטימיים עם כפיפה קשור קשר בל ינותק לאיסור להיכנס למצב של ניגוד עניינים, במובן של 'הא בהא תליא'. המדובר בקשר גורדי, מורכב ובעייתי שאינו ניתן להתרה ממשית, גם לא בחלוף זמן, משום שעצם קיומה של מערכת יחסים כזו בתוך ארגון היררכי מוביל בהכרח את הבכיר לתוך 'שדה מוקשים' של התנגשות בלתי נמנעת בין המישור האישי למישור המקצועי".

לראות את התמונה הכוללת

דיסקין, רביד ולוי אינם מקבלים את גישתו הבסיסית של שגיא, אשר בחן כל אישום בפני עצמו ולא את התמונה הכוללת. "פירוק כל מקרה ומקרה לגורמים ולתת-גורמים וניתוחם במנותק מהקונטקסט של התנהלות חוזרת ונשנית, בעלת דפוסים אופייניים, מדללת ומעוותת את התמונה הראייתית שהונחה בפני בית המשפט.

"רוצה לומר, בחינת כל פרט ופרט של כל מקרה ומקרה כעומד בפני עצמו ובמנותק מכול השאר, משל המדובר במקרה בודד וחד-פעמי, בעל משקל סגולי דל ואזוטרי, ולא בחלק אינטגרלי מתצרף גדול ומשמעותי שהפך למסה, חוטא לתמונה השלמה והחמורה המתגבשת מכלל המעשים. זו המלמדת על התנהלות סדרתית ולאורך שנים, בעלת קווים דומים ואופייניים, שטבועה בה פגיעה אינהרנטית ומובהקת בשלושת הערכים – טוהר המידות, אמון הציבור ומינהל תקין – ערכים המוגנים על-ידי העבירה". המחוזי מדגיש, כי גם אופי היחסים ושמירתם בסוד, מלמדים שהצדדים היו מודעים לכך שמדובר בעבירה.

ביקורת נוספת של המחוזי על שגיא, היא בכך שהדגיש כ"מינוריות יחסיות" את הפעולות שביצע שחם בענייניהן של השוטרות. ראשית, מזכירים השופטים, אין זה משנה לעניין ביצוע העבירה. שנית, ההגדרה היא בעיני המתבונן, ומה שנראה מינורי לאחד - עשוי להיות רב משמעות לאחר. "בחינה של כל אמות המידה מובילה למסקנה, כי עוצמת ניגוד העניינים בו היה נתון שחם עת פעל בעניינן של השוטרות חוצה את הרף הפלילי", נקבע.

שגיא גם קבע, כי לא ניתן לאסוף שורה של מקרים וליצור מהם עבירה אחת של מרמה והפרת אמונים; המחוזי דוחה מסקנה זו. "דווקא עבירה ייחודית זו, המוגדרת באמצעות פגיעה מהותית באחד מתוך שלושת הערכים המוגנים על ידה, מחייבת, לטעמי, בחינה כוללת של מעשיו והתנהלותו של עובד הציבור כדי להכריע ביחס להתקיימותה או אי-התקיימותה", אומר המחוזי. עוד הודגש, כי בניגוד לדבריו של שגיא - "תזת הצבירה" שהציגה המדינה (דהיינו, הצורך להסתכל על מכלול מעשיו של שחם) אינה חדשה וניתן למצוא אותה בפסיקה קודמת.

את המדינה ייצגו עוה"ד נעמי גרנות, נילי פינקלשטיין ורונן יצחק, ואת שחם - עוה"ד בועז בן-צור ודיקלה סירקיס.