בפרשתנו מצווה הקב"ה את משה: "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, וכן תעשו".

רבים מן המפרשים מסבירים, כי משה ראה בעיניו ממש כיצד הכלים צריכים להיראות ולהיבנות, וכך הוא יצר אותם. נקודת המוצא של פרשנות זו היא, כי ישנה חשיבות עליונה לדיוק, לצורה ולחומר ממנו הכלים והמשכן ייעשו. ולכאורה מדוע? הרי כלי המקדש נועדו לשימושים מאוד מוגדרים, ואם כך מדוע לא די בכך שהם יתאימו לייעודם על-פי הבנת היוצר? חיזוק לשאלה זו אנו מוצאים אצל שלמה המלך, שלא שמר במקדש שבנה על הגודל המקורי של הכלים שהיו במשכן אותו בנה משה. אם התורה מקנה חשיבות כה רבה לדיוק ביצירת הכלים, כיצד שינה שלמה?

ר' אליהו מזרחי מסביר, כי את תבניתם הכללית של הכלים אסור לשנות, אולם מותר לשנות את גודלם. כך למשל חשוב לשמור על צורתו המרובעת של ראש המזבח, אך אין חשיבות לאורכו. "אור החיים" הקדוש, לעומת זאת, מחלק בין כלים שניתן לשנות את גודלם על-פי נבואה, לכלים שאסור לשנות בהם דבר ושגם הם נעשו בידי שלמה בגודל המדויק. על כל פנים, כך או אחרת, עצם אפשרות השינוי מעלה שוב את השאלה: מדוע מקפידה התורה לציין, כי הקב"ה הראה את הכלים למשה?

ר' אברהם בן הרמב"ם מעלה אפשרות לפיה ראיית משה את תבנית המשכן לא הייתה ראייה מפורטת של חומרים פיזיים ומידות, אלא ראייה כללית של צורה שלאחריה נדרשת עבודת דמיון רבה. אם כך הם פני הדברים, אז מה היה בה בראייה שהדריכה את משה עד שהתורה מצאה לנכון לציין אותה?

מתברר, כי משה אכן ראה את מהות הכלים אך לא את האופן המדויק
של מהותם ויצירתם. המדרש מספר, כי משה ראה את הכלים כשהם עשויים מאש. משה ודאי לא נדרש ליצור ארון מאש, אלא להבין את משמעותו וליצור ארון דומה מחומרים המכילים את היסודות שנראו בארון האש. משה ראה מהות, את העקרונות הגדולים של המטרה, את החשיבות של עצם הבנייה. אולם כשמדובר בפרטים עצמם, שם נדרש משה לדמיון ולעצמאות; כזו שגם אפשרה לשלמה לבנות את הכלים אחרת.

פעמים רבות ניצב מנהיג בפני אתגר שהוא מודע לעקרונות המהותיים שלו, אולם עליו ליצוק לתוכם תכנים. עליו לראות את החזון ולהפוך אותו למציאות. להכין תוכנית עבודה ובאמצעות הכלים שבידיו להוציא לאור את הכוונה והמהות. על המנהיג לדעת שאמנם הוא יצר את היצירה, אולם המהות איננה בידיו. היא נדרשה ממנו בידי שולחיו, העם או המציאות.

זו גדולתו של משה אשר הצליח לראות את החזון והמהות של הכלים ולהפוך אותם ליצירה מוחשית ופיזית, בעלת משמעות כה רבה לעם ישראל.